נסיון שני לחצות את האוקינוס האטלנטי

29 לינואר 2011
שלום לך יומני היקר.
מזמן לא כתבתי או שהיה קשה עד בלתי אפשרי לכתוב או שלא היה לי ראש לזה.
בכל מקרה, הכל כשורה אהובותי ואהובי.
הגענו לפני כ 3 ימים ב – 26 לינואר, לפנות ערב. ממש בזמן.
כבר כשנכנסנו למפרץ רודני ביי, התנודות ירדו, והסירה התייצבה, מה שתרם לשינוי מאד מרענן מאד.
אתחיל מהסוף.
הגענו לכאן עם רשימת תיקונים של בערך 20 פריטים קטנים וקטנים פחות אבל שום דבר רציני כמו המנוע שהיה לנו בכף וורדה.
המרינה כאן נחמדה מאד.
אנחנו עדיין מתנדנדים קצת אבל זה רק במחשב הפנימי שלנו. הקרקע והמרינה כאן שקטים ויציבים.
אתמול יצאנו ל"מסיבת רחוב" שעיקרה מוזיקה ואוכל. נסיעה לשם וחזרה עם מונית.
את רוב הזמן אנחנו מבלים בתיקונים ובמנוחה.
אז נתחיל עכשיו מההתחלה.
יצאנו מכף ורדה ב צהרים ב-8 לחודש.
המעבר הוא בין האיים ויש אפקט וונטורי המעלה את הרוח ל20-25 קשר.
היה נחמד, פתחתי חלוץ ואנחנו ,טסים במהירות של 6 ו7 ו8 קשר.
הרוח עולה והגיע הזמן לצמצם מפרש חלוץ. המפרש חושב אחרת, מתנופף לכאן ולכאן ובסוף גם נקרע.
התחלה "נהדרת".
הצוות מודאג ואני מסביר שדווקא לחוץ יש לי 3 חלופות. מפרש סערה, מפרש קוד 0 וגיניקר.
אחר הצהרים, מאוחר יותר, אין רוח ואין ציפורים, רק גלים מאחור וטלטולים שנרגיש במשך השבועות הקרובים. פותחים מנוע, כדי לתת קצב לעניין.
אנחנו מתחילים את המסע שלנו לסנט לוצייה עם מד מרחק שמראה 2083 מייל ימיים ליעד
אחרי יממה למחרת, ה-9 לחודש, עברנו כ-83 מייל. מד המרחק מראה 2,000 מייל. זה רק עוד כ – 400 שעות.
אנחנו נותנים לסוללות לרדת וכשהם מגיעות למתח של 11.3 וולט, מפעילים גנרטור.
עד עכשיו, לא צריך מנוע.
ה – 10 לחודש, מסתבר כיממה טובה, עוברים 136 מייל. הגנרטור מופעל כל 4-5 שעות, כדי למלא מצברים. ההגה האוטומטי עובד קשה עם הרוח והגלים מאחור.
מה שקורה זה שהסירה תופסת גל, הגל לוקח את הסירה קצת הצידה ואז ההגה האוטומטי מחזיר אותה לכיוון.
אנחנו מפליגים ברוח גבית קהה, לא בגבית מלאה מאחר וגבית מלאה תתרום לטלטולים עוד יותר חזקים ולנפנוף של המפרש מצד לצד. גם ככה צריך לאבטח את המנור שלא ישנה מפנה לרצונו החופשי מה שמתורגם למעבר חד וקולני שלו מד לצד ולמכה חזקה במנור. אם מתמידים עם זה לאורך זמן המנור מתעייף ונשבר. לא רצוי.
כדי למנוע את זה המנור קשור בקצהו עם חבל אבטחה לטבעת בסיפון והחבל מגיע עד תא הניווט שם ניתן לשחררו או למתוח אותו כפי שנדרש.
עוברת עוד יממה, עוד 116 ליעד, ואנחנו מחליטים להדליק מנוע, לוודא שהוא איתנו
ואכן ב1330, ב-11.1.2011 המנוע מסתובב כמה פעמים ולא נדלק. אין מנוע ? ועוד בהתחלת הנסיעה ?
אני מציע לטעון את המצברים למצב יותר מלא מאשר ה – 11.3 וולט שלנו ולאחר שעתיים לנסות שוב.
זה בערך גם הרעיון היחיד שיש לי. זה לא שאי אפשר לחצות אוקינוס ללא מנוע אבל,
עוברות שעתיים די מתוחות, המצברים נטענים ל-12.6 וולט, אריאל מנסה ויש מנוע. איזו הקלה.
אנחנו כמובן מקפידים עכשיו לסגור את ברז מי הים בכל הפסקת מנוע וכמובן לפתיחתו עם הפעלת המנוע.
מחליטים על מדיניות הטענת מצברים חדשה. נטעין מחדש כל פעם שהסוללות ירדו ל12.3 וולט ולא נחכה לירידה שלהן ל - 11.3 וולט.
נותנים למנוע לעבוד איזה שעתיים מכבים, נותנים למצברים לרדת קצת ומפעילים גנרטור לשעתיים.
זהו, נכנסים לרוטינה הזו ומחליטים להפעיל מנוע כל 12 שעות, לראות שהוא עוד איתנו.
הסירה ממשיכה להיטלטל, וזה מעייף. כדי ללכת בסירה אתה צריך להיאחז במשהו ובכל דקה, להישען על קיר אחר.
אני עוד מהיום הראשון עובר לישון בסלון. הסיבה העיקרית היא כדי להיות זמין לתא הניווט כאשר יש שינויים ברוח או מזג אוויר.
אנחנו מגלים מהר מאד, מה שהיה ידוע לנו מסיפורים ומהספרות. מגיע ענן גשם כהה יותר או פחות, הרוח עולה, ל20-25 קשר, גבית, אני מיישר את הסירה לגבית מלאה, רץ עם הרוח, מטלטל קצת יותר, סופג את הגשם, הענן עובר תוך 10-20 דקות וחוזרים לשיגרה. הפלגה בגבית כהה.
כדי להחליף את החלוץ שנקרע, אריאל ואני מעלים את מפרש הסערה, שגם מוסף לנו משהו במהירות וגם מאזן את הסירה.
באותו ערב של ה11 או ה-12 ה"צוות" שואל אותי מה יקרה אם אני לא אהיה זמין ובמצב תקין.
אני מסביר להם שיצטרכו לצמצם קצת את הראשי, למקרה של עלית רוח ובכל מקרה יש להם מנוע לכ-שליש מהדרך. לא בטוח שזה מרגיע אותם במיוחד. מחליטים שאשאר זמין וזהו.
אני הולך לישון בתא שלנו, מניח את הראש וקופץ בבהלה הסירה מתהפכת. רק בראש שלי. ברגע הראשון אני באמת חושב שהסירה מתהפכת אבל ברגע שהיא עושה שנים שלושה סיבובים אני מבין שיש לי סחרחורת. (מין קרוב רחוק של מחלת ים.)
לוקח כמה דקות והסירה מפסיקה להסתובב סביב עצמה. אני שוכב בשקט ולא מעיז להזיז את הראש. כל זמן שאני לא מזיז את הראש, הסירה נשארת יציבה.
זה היה השלב שבו עברתי לישון בסלון.
הסיפור הזה עובר תוך יום יומיים. מה גם שקל להתמודד איתו. נשכבים בשקט,עוצמים עיניים ולא מזיזים את הראש. בכל מקרה זה עובר.
אנחנו נכנסים לשיגרה די מייגעת. טילטולים, גלים די גבוהים, שפריצים מפעם לפעם ששוטפים את תא הניווט, שינה מקוטעת בלילה והסתכלות במד המרחק ליעד שיורד בקצב איטי של 100-120 מייל ליממה.
אנחנו מחכים לציון דרך של 1000 מייל ליעד ומחשב כל פעם כמה מהדרך נוכל לעשות רק עם מנוע אם נידרש.
מגיעים ל-17 לחודש ולסביבות ה – 1000 מייל ליעד.
17 זה מספר לא אהוב עלי. לא יודע למה.
ובאותו יום אנחנו מקבלים שלוש סערות גשם. כל אחת קצרה אבל אלימה ורטובה.
ה"צוות" מאד אדיב ומוכן להשאיר לי את ההיגוי והשהייה בחוץ לטובת סערות אלו. האמת שזה לא בדיוק סערות. זה "סקוויל" וזה משבי רוח חזקים מהרגיל מלווים בגשם הנמשכים 10-20 או קצת יותר דקות. לא מי יודע מה. (אבל רטוב).
דינה ואריאל מורידים תחזית מזג אוויר דרך הטלפון הלוויני והמחשב שלי ומייעצים לקחת יותר צפונה ולהימנע מסערות מדרום לנו.
ואכן עובד. אנחנו חולפים את העננים והגשם והרוח הנמצאים מדרום לנו לתאריכים 17-18 לינואר.
אנחנו כאמור ברוטיה. אני מחשב מרחק ליעד כל יממה מ-12 עד 12.
ב- 1400 אריאל שולח דיווח ומיקום לתמר שנבחרה להיות מרכז מיידע. ב-1500 אריאל ודינה מסמנים נ.צ. על תווין המפות ומשווים מרחקים. כרגיל בסביבות 120 מייל יממה.
אנחנו כבר ב-24 לחודש, הגנרטור מחליט שהוא היה משעמם מידי עד עכשיו ומתחיל לעשות בעיות.
הוא מתחיל לייצר 250 וולט, טוען ב-60 אמפר וכאשר אני נותן לו, הוא שורף נתיך ויוצא מהמשחק.
בשלב זה אנחנו כבר במרחק של כ-400 מייל מהיעד, ממש קרוב, אני מחליט להפעיל את המנוע עד שנגיע. יש לנו מספיק דלק ואין בעיה.
אני מברך את ׂאומברטו מכף וורדה, המכונאי שסידר לנו את המנוע אבל אריאל מציע לדחות את הברכות לאחר נגיע. מקבל.
במרחק של 30-40 מייל מבעד לעננים, אנחנו רואים את סנט לוציה. היום האחרון להפלגה הוא גם יום גשום אבל למי אכפת.
לפנות ערב, ה-26 לינואר 2011 אנחנו מגיעים. מתקשרים למרינה, מקבלים מקום עגינה ו"עשינו זאת,"
האדמה והרציף ממשיכים להתנדנד אבל מקווים שזה יעבור בימים הקרובים.
עכשיו כבר אפשר לברך את אומברטו ללא הסתייגויות.
ערב. איזה כיף ללכת לישון בלי טילטולים ובלי לקום לממרת באמצע הלילה.
סך הכל נסיעה ארוכה ומעייפת אם כי בסך הכל ולשמחתי הרבה די משעממת.
אז, הכל כשורה אהובותי ואהובי אנחנו בקריביים.