סן מרטן בפעם השניה

יום שישי ה-11 למאי 2012
חזרנו הבוקר לסן מרטן לאחר הפלגה, לא משהו, נגד הגלים, לא משהו, והרוח, גם לא משהו.
כמעט 20 שעות על מנוע. המנוע חוגג 100 היום. נאחל לו ימים ארוכים ושעות באלפים רבים.
זרקנו עוגן בכניסה  ליד איזה קטמרן גדול ויפה ונפלנו שדודים. זה היה בערך ב-0600 בבוקר.
התעוררנו לכל נקישות עזות בדופן הסירה.
מי שיצא לו להתעורר ככה יודע שזה לא נעים.
מסתבר שהקטמרן לידינו רוצה להיכנס ואנחנו מעל לעוגן שלו. הוא הוציא עוגן איזה 100 מטר. כדי שיגיע מעל לעוגן שלו אנחנו צריכים לזוז. זזנו.
מאחר וכבר היה 0800 בבוקר, קמנו גם אנחנו, הורדנו את הדינגי למים והפלגנו לעשות כניסה.
סן מרטן בנויה כמו מבצר מימי הבינים. יש שער כניסה ללגונה גדולה ודי רדודה בה נמצאות כל המרינות.
המקום שער יש גשר מתרומם, מעל למעבר צר צר המשמש לכניסה.
בשעות קבועות, 3 פעמים ביום השער עולה לטובת היוצאים, וכנ"ל לטובת הנכנסים.
הפעם החלטנו ללכת קודם להגירה. פגשנו שתי אמזונות, מעל ל-125 ק"ג כל אחת, לא מחכיות, אבל אלה הן שלטונות ההגירה כאן. למרות האים חיוכים, אישרו לנו כניסה. הכניסה והשהייה כאן עולים 41 דולר, לשבוע או ליום. בפעם שעברה, לא בכוונה, דילגנו על שלב זה.

בכלל אני קצת ברדקיסט. החלטנו באיזה שלב להראות את היתר השיט הישראלי, הרשום רובו ככולו בעיברית, כניר רישום של הסירה. הם מקבלים את זה אבל אני צריך לתרגם להם.
רשות רשות הנמלים - משהו - באנגלית וכולם מרוצים.
פשוט נמאס לי להראות יפויי כוח של יפוי כוח וכך הלאה. עד עכשיו אף אחד לא נעלב מזה.
אין להם כאן חוש הומור, לא לשתי האמזונות שלנו וכנראה גם לא לאחרות.
אם לא היו מחלקים את השעות לכניסה וליציאה היו יכולים להיות להם הרבה "צחוקים". סירות היו מתחככות אחת בשעה ויכלה להיות שמחה רבה. הם ויתרו על כל זה, המסודרים האלו.
השלמנו את כל מה שההגירה ביקשו, אפילו תאריך לידה וארץ לידה.
קשה להם לאלו שקוראים לראות אחד נולד ברוסיה, האחת נולדה בגרמניה. הם רגילים כולם להיוולד כאן.
חזרנו בחפזון לסירה.
אני לא לקחתי משוטים הפעם, אני מתחיל לסמוך על פרנקלין ועל מקצועה של אימו.
יש כניסה ב-0930.
אני מרים את הסירה, והחבל נתקע.  תקיון, שחרור חילוץ וכדומה, מצליח, אבל שעת הכניסה עברה.
השעה הבאה 1130. חיכינו. אלא מה.
1130 מגיע, עוברים ללא בעיות ומגיעים למרינה שבחרנו בה.
ללגונה קוראים לגון מרינה והיא נמצאת ממש בקצה הדרומי מזרחי של הלגונה, לא רחוק מהחנות הגדולה של בדגט מרין.
זה נכתב בעיקר לטובת הצוות שיגיע.
הגענו למרינה, וכמובן שאין מקום. היינו צריכים להזמין.
קצת רצון טוב ופרצופים מעוררי רחמים, ואנחנו חונים בצמוד, אלונג סייד בשפתינו, ליד סירה גדולה ממש, 80 רגל, ישנה מעץ, של בחור הולנדי נחמד.
מחר יעבירו אותנו למקום עגינה סמוך, כי יוצאת סירה.
מסתבר שזה מקום יציאה של כמה סירות, לכיוון האזורים.
בכניסה קודם לכן, עזר לנו להיקשר בחור נחמד בשם ג'וסף, גם אני ג'וסף כאן כדי לא לסבך את הגויים,.
הבחור ממוצא מאורי, מניו זילנד. עזר לנו להיקשר והיה נחמד.
הזמנו אותם לבירה. אנשים מהצד, מתפלאים איך תמיד יש מי שעוזר על הרציף לסירה מתקרבת, במיוחד מול הרוח או סתם שייט שלומיאל. האמת שלמקצוענים בין השייטים זה כלל יסוד וברור שכולם עושים זאת.

הוא וחברתו משמשים כצוות העברה מקצועי, מהקריביים לים התיכון או לאירופה. זה עולה כ-5,000 פאונד.
זהו.
אנחנו נישאר כאן, דינה עד ה-14 ואני עד הצוות.
דינה הלכה לקניות עם החברה החדשה שלה, חברתו של ג'וסף המאורי, אני כרגיל מקשקש.
אז זהו אהובי ואהובותי הכל כשורה.
דינה אומרת שתפסה את הפרנציף, מרימה ומורידה עוגן כמו מקצוענית, נותנת הוראות לישור הסירה בניצב לשרשרת והכל.
אבל, היה לה מספיק ממני ועשכיו הילדים והנכדים.
להשתמע בינתיים.