טוב, צריך לסכם לנו את השהייה כאן, אחרת
נשכח.
במילה אחת נפלא.
גיורא ודינה מארחים אותנו יוצא מהכלל.
תענוג לשהות בארמון הקטן, סליחה, לא קטן, שלהם.
הגענו בטיסה מאד נוחה עם אייר פרנס.
הגיע נהג מגיורא ולקח אותנו לביתו,
הקטן. לא יותר מ-600-700 מ"ר.
נהדר.
למחרת גיורא הקפיץ אותנו לשדה התעופה
ושכרנו רכב. נוסעים בכביש המהיר, כאן קוראים לזה "פרי וואיי, בדרך כלל 5 מסלולים לכול כיוון. התנועה מאד
יעילה ומהירה, גם כאשר יש עומס.
כאשר יש עומס, הם קוראים לזה פקקים, אבל
זה ממש מהיר בהשואה לכביש 4 בבוקר ביציאה מכפר סבא.
נסענו לטייל. משדה התעופה בכיוון אליו
הביתה. אנחנו נווטים מושלמים בעזרת הוויס.
היה קטע מביך בהשכרה כאשר לא ידעתי
להתניע את המכונית.
ביטלו את המפתח. יש רק לחצן המשמש
כמתנע. לא נדלק.
קראתי לזה שהביא לנו את הרכב והוא הסביר
לי בחיוך קצת לגלגני שצריך ללחוץ על הבלם כדי להתניע. לחצתי. הותנע.
הרושם הראשון כאן, שוב, הכול בענק.
הכביש המהיר, 5 מסלולים לכול כיוון.
יש מסלול נפרד למכוניות שיש בהן 2
נוסעים או יותר והוא מסלול די פנוי.
לא ראיתי שלטים להגבלת מהירות ונוסעים
בדרך כלל 130 קמ"ש. נראה סביר וכמו כול התנועה.
רוב המכוניות, תוצרת חוץ.
הלכנו בערב למסעדה, לבקשתי לא יותר
מידיי מהודרת, אבל עדיין מהודרת, בבעלות פרסים, על זה מאוחר יותר.
בחניה גיפים גדולים, כולם מתוצרת חוץ.
בחזית המסעדה, רולס רוייס, מסראטי, האוטו של גיורא, במוו, ועוד מרדצסים, אודי
וכדומה. אים מכונית אמריקאית לרפואה. אני מודאג.
למחרת נסענו למוזיאון פול גטי, הנמצא 10
דקות מביתו של גיורא. מדהים.
הסתובבנו שם כחצי יום, הצטרפנו למדריכה
שהסבירה הרבה מאד והיה מרשים.
כמובן שאפשר היה לבלות שם שבועות אבל
היה צריך ללכת לנוח. זקנים אנחנו.
בשבת אחר צהרים, נסענו לגרי ודנקה
בוודלנד היילס. שוב ניווט מושלם בעזרת הוויז.
לא התראינו 25 שנים, אני, דינה נפגשה
איתם לפני כ-13 שנים, כאשר הייתה כאן ללידת רן, והפגישה הייתה כאילו רק נפרדנו
אתמול.
כנ"ל היה עם גיורא למרות שראינו
אותו בחתונה שלו שהייתה "רק" לפני כ-7 שנים. כנראה שעם חברים טובים,
הזמן לא משנה קירבה.
את יום ראשון בילינו עם גיורא שלקח
אותנו לסיבוב ב-3 מהבתים אותם בנה.
בתים יפים, לא יקרים במיוחד, רק בסביבות
3 מיליון דולר לבית. אלה לא נחשבים לבתים יקרים כאן. יש יותר יקרים.
בכלל, כמו כול דבר בחיים, כולל סירות,
תמיד יש יותר. כן יש גם פחות, אבל תמיד מסתכלים על היותר.
גיורא גר בשכונה סגורה, עם שער ואנשי
ביטחון בכניסה. קיבלנו אישור כניסה מיוחד לרכב השכור שלנו ואנחנו מציגים אותו
בכניסה.
הבית שלו עולה הרבה יותר מהנ"ל.
אבל, בשכונה הסגורה שלו יש כ-300
יחידות.
בעיתון על נדל"ן שקראתי כאן, אני
עדיין מתעניין בנדל"ן, יש 3 בתים למכירה.
אחד בשווי של 2 איקס, לצורך השוואה שווי הבית של גיורא "איקס",
אחד בשווי של 3 איקס ואחד בשווי של 5 איקס. תמיד יש יותר.
היום נסענו לטייל בונציה של המקום.
"ווניס", בשפה המקומית.
עיר על שפת הים, עם תעלות כמו בונציה,
והמון בתים על שפת התעלות, עול אחד בסגנון אחר. מקסים.
משם להנטיגטון בייץ, עם מזח ענקי לתוך הים.
הכול כאן כאמור בענק.
חוף הים רחב מאד, כמה מאות מטרים.
המצילים עם מכוניות אדומות, שוב טנדרים טיוטא, והחוף מתחיל באופק ונגמר באופק.
אמריקה ארץ גדולה. גם פיזית.
אתמול בערב, יום ראשון גיורא לקח אותנו
ל"סין".
אזור ענק המאוכלס על ידי סינים. כולל
סופרמרקט ענק, הכול כאן בענק, עם מאכלים סינים, כולל דגים חיים באקווריומים. כמעט
קנינו לובסטר. רק כמעט.
המסעדה הייתה כמובן סינית, עם הרבה
מגשים, ובאמצע פלטה חשמלית עליה סיר מחולק לשניםף מדור חריף מאד, לא נגעתי בו,
ומדור נורמלי, בתוכו מבשלים לעצמנו את המגשים השונים. היינו כמעט ה"לבנים" היחידים
במסעדה.
אני חוזר להיום, אחרי הנטינטון בייץ,
עצרנו בקומפלקס מכירות, שוב ענק, אני נשארתי באוטו ונימנמתי, דינה הלכה לקניות.
הייתי פרייר, שכרתי רכב עם מיכל דלק
מלא, ששילמתי עבורו מראש. אולי אחזיר את האוטו עם שליש מיכל. יצאתי
"שליש" פרייר.
אבל להירדם באוטו, דולק, עם מזגן עובד,
תענוג.
חזרנו.
מרחק של כ-60 ק"מ, חצי שעה נסיעה.
בדרך עוד עצרנו אצל הפרסי החביב עלינו,
מני.
הבחור פרסי שעוד הספיק להפגין נגד השאח,
ומצטער על כך עד היום.
קנינו פיצה אצלו לפני יומיים או שלושה
והיום חזרו לעוד פיצה.
טוב, עכשיו אנחנו כבר קרובי משפחה.
התקבלנו בחביבות רבה.
הוא גם הספיק לספר לי על אחותו שעברה
טיפולי פוריות בארץ. כן זה הצליח. שני הילדים בני 25 היום וגרים באיראן.
אביו היה סוחר בתה והיה קונה ציוד השקיה
בארץ.
שנינו הסכמנו שאר"הב מדינה נהדרת
ונפרדנו בחיבוקים.
כן, הוא פרסי שיעי, אבל אוהב לשתות.
ולסיום סיפור קצת עצוב מבחינתי.
כאשר טיילנו בוניס, באזור בו יש המון
חנויות, בעיקר חולצות טי המיוצרות בסין כמובן, שמענו מישהו בעיברית.
בחור צעיר. כמובן שדיברנו איתו.
הוא בעלים או משהו דומה של חנות להשכרת
אופנים, הגיע לכאן לפני 4 שנים מיפו והם קבוצה של 15 חברים מיפו.
מאושר כאן.
היה בארץ ו"פיצץ" 20,000 דולר בשבועיים. החברה שלו בטח השתגעו.
אמר, וכאן החלק העצוב.
"בארץ כולם עם פרצוף כועס ולחוצים.
כאן כולם לא לחוצים ומחייכים אחד לשני".
עצוב הוא צודק.
אחר כך שמענו עוד 3 צעירים צועקים אחד
לשני ועל השני. כמובן, ישראלים.
אנחנו עושים משהו לא נכון עם הדור הצעיר
שלנו. אנחנו מפסידים יותר מיידי צעירים טובים לחו"ל.
זהו לבינתיים. מחר אי"ה בבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה