21.6.09 השעה 2 אחר הצהרים.
אנו סגורים בסירה כי יורד גשם שוטף. רוח קרירה , סך הכל נעים. אנשי הצוות שלו עוזבים היום מאוחר יותר. הם נוסעים לטירנה לשדה התעופה.
התוכנית שלנו היא לנסוע קצת לטייל ולערוך קניות להפלגה צפונה. נתחיל ממוטנגרו (כמה ימים) ואחר כך לקוראטיה. יש לנו הרבה זמן כך שנעשה את זה באיטיות.
22.6.09 אחר הצהרים.
אתמול לינדה ומנחם (אנשי הצוות שלנו) ושרון ולני (בעלי הסירה DIZZE Z) יצאו לטירנה להמשך דרכם. לני הוא הבעלים של מפעל הממתקים "כרמית", איש מאד נחמד, וכך גם בת זוגו שרון. חבל לנו שהם חזר כי התיידדנו מאד במיוחד אני עם שרון. אבל מצד שני מאד נחמד פתאום להיות לבד. ואנחנו מנצלים זאת.
בלילה ירד גשם שוטף, ולפי כמה שנאגר בסירה הקטנה ( הדינגי) הרבה מאד. זכרנו לסגור את כל החלונות כל שדבר לא התרטב (דבר ששכחנו לעשות ביציאה מהארץ שבה המזרון של לינדה התרטב).
קמנו ליום מקסים. האוויר נקי, ראות חדה. עננים בשמים ולכן השמש לא מכה מדי. יצאנו לקנות מצרכים בעיירה הקרובה, מרחק של כ-ק"מ, ולא תאמינו, יוסי הלך מבלי להתלונן. ההליכה הייתה טובה מאד, היה קריר ונעים. ערכנו הרבה קניות. דבר ראשון הקרוקס של יוסי ושלי עפו מהסיפון של הסירה של לני אתמול כשהרוח תפסה אותנו. כל אחד מאיתנו איבד נעל אחת. אז היום קנינו חיקוי של קרוקס ב כ-15 ₪. נראה כמה זמן יחזיקו. חוץ מזה ציידנו את הסירה במים, משקאות קלים, חומרי ניקוי וכדומה. בן בעלת הסופר (דובר קצת אנגלית, הם יודעים פה איטלקית כי האיטלקים עושים פה עסקים, והרבה אלבנים התגנבו בזמנו לאיטליה) הקפיץ לנו את הקניות בטנדר שלו.
לגבי האינטרנט, הוא מאד לא יציב בין היתר כי יש בעיית חשמל. רגע יש חשמל, רגע אין. אם יש חשמל גם אינטרנט לא קבוע.
23/6/09 4 אחה"צ.
כרגע חזרנו מסיור נוסף בעיר ולורה ובמבצר מעל העיר הנקרא KANINE, נוף מקסים מהמבצר. העיר עצמה לא מלהיבה. בהתחלה רצינו לנסוע דרומה, אך כשקמנו היה גשם שוטף (המשך של הלילה) וזה מנע נסיעה בהרים, כך שנסיעה בוטלה. חבל לי כי אנשים אומרים שהדרך דרומה מאד יפה.
בשעה 11 בערך התבהר מזג האוויר והגשם פסק. כעת מאד נעים עם רוח ושמש . יוסי אומר שאם יהיה כך מחר נתחיל להפליג בדרך למונטנגרו.
24.6.09 8:00 בבוקר
אתמול בערב יצאנו לארוחת ערב משותפת לכל הסירות שנותרו במרינה, חמש במספר. מחר עוד אנשים עוזבים ואנחנו שקלנו לצאת צפונה. היה נחמד. ישבנו בחוץ כאשר לקראת סוף הארוחה התחילה פתאום לנשוב רוח חזקה, רעמים וברקים, וכמובן התחיל גשם.
בארוחת הערב פגשנו עת עודד (עודי) אחד השותפים הישראלים של חוות הדגים, והוא הציע טרמפ לנסיעה דרומה לעיר סרנדה. קפצנו על ההזדמנות כי ביטלנו אתמול אל הנסיעה בגלל הגשם. הוא אמור לאסוף אותנו בעוד שעה. כרגע גשום, אך אני מקווה שמזג האוויר יתנהג כמו אתמול ויתבהר במהלך הבוקר.
אז חזרנו מסרנדה. הדרך יפה מאד הררית ומכוסה עננים. לפחות הים. בסרנדה עודד הלך לפגישה עסקית וחזר ממנה מרוצה. בדרך חזרה עצרנו בחוות דגים כדי שיוכל לקחת בחזרה מדחס אויר לבלוני צלילה שהושאל למישהו ששכח להחזירו. ביציאה נפל האגזוז מהאוטו ואלתרנו מחזיק עד למוסך של קוסטריצה, המכונה בני.
המוסך נראה כמו סצינה מחתול שחור חתול לבן. מכאן השם "המוסך של קוסטריצה".
ילד בן 13 בנו של בני בעל המוסך פירק את האגזוז, בן אחר שלו, קצת יותר מבוגר ריתך את הקטע השבור וכל זה במוסך מבורדק, בו אף כלי אינו במקום והכל נמצא בהישג יד של הבנים העובדים.
תוך שעה אחת, ועישון סיגריה של הבן הקטן, הכל היה מתוקן כמו חדש. המחיר כ-17 יורו.
ארץ מעניינת אלבניה. צריך לקרוא לה ארץ המרצדסים. כל מכונית שניה היא מרצדס. הסיבה לכך היא מחירה הזול, כ- 1000 יורו כפי שסיפרו לי. המכוניות יובאו מגרמניה בעבר על ידי יזמים, (כנופיות לגניבת רכב אלבניות), אשר העבירו אותן לכאן ומכרו לחברה במחירים מקומיים.
התופעה של פלח מקומי נוהג במרצדס די חדש די משונה.
בקשת אלבניה לקבלת עזרה מהשוק האירופי שמה קץ ליבוא הזה מאחר וממשלת אלבניה התבקשה להפסיק פעילות ברוכה זו.
בכל מקרה התוצאה היא ששני שליש מהמדינה נוהגים במרצדסים וזה נראה מאד יוצא דופן במדינת עולם שלישי ועוד קצת.
היום מתחיל כאן בגשם, לא כדאי לצאת, מתבהר, למה לא יצאנו, ממשיך להיות בהיר, למה לא יצאנו, ובלילה גשם, רעמים וברקים.
אז, מחר, ה-25 לחודש החלטנו לצאת לאחר הגשם.
המרינה מקום שקט ורגוע אבל מספיק. צריך נופים חדשים.
האנשים פה מאד נחמדים. קשה להאמין שהם תמכו ונתנו להודג'ה לשלוט בהם כל כך הרבה שנים.


אני חוזרת בי ממה שאמרתי על אלבניה. גילינו כי. הערים הן כמו עזה, ההרים כמו שוויץ והים כמו הריביירה. כל זאת לפחות בחלק הדרומי ומרכזי של המדינה. הדרך דרומה הייתה מקסימה. מאוריקום צריך לעלות להרים, והם גבוהים, ירוקים ויפים. ואחר כך לרדת לים, גם כן דרך מדהימה. לפי מה שסיפר לנו עודד עד לפני שנתיים לא הייתה דרך סלולה בכלל. הפעם נסענו בדרך סלולה חדשה, חוץ מאשר בתוך הערים שאת הדרכים בהן התחילו לסלול רק עכשיו. לפי עודד הדרך לטירנה (עיר הבירה) חלקית סלולה וחלקית משובשת מאד.
עצרנו לאכול ארוחת צהרים במסעדה מקסימה הבנויה על מפל מים. מדהים. מים זורמים בשצף קצף ובין הזרמים מוקמים משטחים ושולחנות ומסביב הכל צומח וירוק. מקסים.
הסתובבנו קצת בסרדנה שהיא עיר תיירותית הנמצאת ממול קורפו. עיר מתפתחת, נראתה נקיה , אבל יכול להיות שזה מכיוון שכבר כמה ימים יורד גשם כל הלילה והבוקר. למסכנים שפעם גרו בקו המשקיף על החוף (אלו בתי שיכון ) חסמו את הנוף עם בתים גבוהים חדשים . והתערובת של בתים חדשים ובתים מטים ליפול באותו רחוב משונה ומעניינת.
26.6.09 1:00 אחה"צ בר- מונטנגרו
ויוצאים לדרך, בהפלגה. תוכננה הפלגה קצרה לשם שינוי, נעגון במפרץ יפה שאיתרנו במפות, מרחק של כ-7 שעות ונעשה את הלילה. אז זהו שלא.
המפרץ המתוכנן נהיה רדוד לעומק של כ-2 מטר כמה מאות מטרים מכל מחסה וממש לא מאפשר עגינה טובה.
סיבוב לקצה אחד, סיבוב לקצה שני ומחליטים לדלג לחלופה הבאה.
שוב מפרץ יפה וסגור, לפחות על המפה.
כבר אחרי חצות, (לא אין ירח אבל הראות טובה).
אי שומע בקשר אחד משלנו, שהפליג מוקדם יותר מודה בכל לב למשמר החופים האלבני.
יוצא קשר ומסתבר שהוא נכנס למפרצנו המתוכנן כמה שעות קודם ועלה על רשתות דייג.
כמובן שהסתבך במדחף ונזקק לגרירה.
הוא ממליץ בכל פה שלא ניכנס לשם.
ממשיכים לאוליציני, עוד נקודת עגינה במסגרת החלופות.
בבוקר נכנסים. נקשרים. הגלים מרימים ומורידים את הסירה ודופקים אותנו ברציף. לא מקום לעגינה. מנתקים ויוצאים לים לכיוון באר. כשעתיים שלוש הפלגה, עברו מאד מהר מאחר ודינה אפשרה לי לישון את הדרך העירה אותי רק בכניסה למרינה.
זו כבר מרינה מסודרת ומוגנת ובאנו אל המנוחה. קצת סידורים ובלגנים והולכים לישון.
אני רואה שדינה תיארה חלק מהדברים כך שאפשר להשוות את הגירסאות.
אז לא נכסנו והמשכנו להפליג צפונה. בבוקר מוקדם, הגענו לנמל פתוח בדרום מונטנגרו, ניסנו להקשר למקום העגינה של מעבורת (ferry), אבל יוסי אמר שהגלים דופקים אותנו לדופן ולא נצליח לנוח. אז המשכנו עם כשעתיים לעגינה במרינה בעיר ששמה BAR.
ההפלגה לקחה כמעט 24 שעות. למזלנו מזג האוויר היה נוח וכמעט ולא ירד גשם והים היה שקט.
גם פה לא הסתיימו הסיפורים. בכניסה למדינה יש לעבור גם דרך מנהל הנמל. ויושב לפנינו בחור צעיר קפדן מדי, ותעודת הביטוח של הסירה לא מציינת את מספר הרישיון האמריקאי של הסירה אלא רק את מספר הרישיון הישראלי. בקיצור לכו לחפש ביטוח שבו המספר הנכון, או קנו ביטוח ממונטנגרו. היום יום שישי, ואת האישור נקבל רק ביום ראשון (בפקס). עשינו כניסה במשטרה, ביקורת גבולות, עברנו דרך המכס, אך את אישורי הנמל עדין לא סיימנו. נשברנו. הלכנו לסירה, אכלנו ארוחת בוקר (בצהרים) והלכנו לישון.
אני ממשיך. סה"כ דינה זוכרת את הדברים כמוני.
שכרנו רכב, ומחר ניסע להרים. יש כאן כאלה למכביר. דינה פרטה לי את כל השמות המתוכננים אבל, מה אכפת לי העיקר שאני נוהג. לדעת גם לאן זה כבר יותר מידי.
אגב, הבעיה שלנו במנהלת הנמל היא איזה שהוא קישור בין מספר הסירה בפלורידה למספר הסירה הישראלי על הסירה. בקיצור בבל"ט. מפליא איך בחור צעיר משחק את משחק הפקידות הבירוקרטית בכזאת טבעיות. הוא הרי יודע שיש ביטוח, והביטוח מתאים לסירה, אבל משחקים.
צלצלתי לסוכן בארץ והוא ינסה לשלוח פקס ביום א'. מסתבר שביקשתי ממנו לטפל בזה ביום שישי ב-12.

התמונה- המוסך של קוסטריצה בסיפור של יוסי למעלה