ערב הפלגה

הרהורים ערב הפלגה
30 ליוני.  2018..
יום שבת בערב.
חזרנו מחגיגת יום הולדת 15 לשי קצת לפני משחק אורגווי פורטוגל.
התבקשתי לכתוב לבלוג  ביחוד לאור העובדה שזו כנראה תהייה ההפלגה האחרונה שלנו.
הגיל. הסיפור מתחיל להיות כבד עלי.
האחיין שלנו ניר מצטרף וזו תהייה עזרה  גדולה.
מחר עוד חצי יום סידורים ויציאה.
כרגיל תחנה ראשונה תהייה קסטלו רייזון. כ 70 שעות אם הכול הולך כשורה אשתדל לכתוב בדרך ולשלוח  כאשר נגיע.

יום שני ה-22 לחודש.

טוב, צריך לסכם לנו את השהייה כאן, אחרת נשכח.

במילה אחת נפלא.

גיורא ודינה מארחים אותנו יוצא מהכלל. תענוג לשהות בארמון הקטן, סליחה, לא קטן, שלהם.

הגענו בטיסה מאד נוחה עם אייר פרנס.

הגיע נהג מגיורא ולקח אותנו לביתו, הקטן. לא יותר מ-600-700 מ"ר.

נהדר.

למחרת גיורא הקפיץ אותנו לשדה התעופה ושכרנו רכב. נוסעים בכביש המהיר, כאן קוראים לזה "פרי וואיי,  בדרך כלל 5 מסלולים לכול כיוון. התנועה מאד יעילה ומהירה, גם כאשר יש עומס.

כאשר יש עומס, הם קוראים לזה פקקים, אבל זה ממש מהיר בהשואה לכביש 4 בבוקר ביציאה מכפר סבא.

נסענו לטייל. משדה התעופה בכיוון אליו הביתה. אנחנו נווטים מושלמים בעזרת הוויס.

היה קטע מביך בהשכרה כאשר לא ידעתי להתניע את המכונית.

ביטלו את המפתח. יש רק לחצן המשמש כמתנע. לא נדלק.

קראתי לזה שהביא לנו את הרכב והוא הסביר לי בחיוך קצת לגלגני שצריך ללחוץ על הבלם כדי להתניע. לחצתי. הותנע.

הרושם הראשון כאן, שוב, הכול בענק.

הכביש המהיר, 5 מסלולים לכול כיוון.

יש מסלול נפרד למכוניות שיש בהן 2 נוסעים או יותר והוא מסלול די פנוי.

לא ראיתי שלטים להגבלת מהירות ונוסעים בדרך כלל 130 קמ"ש. נראה סביר וכמו כול התנועה.

רוב המכוניות, תוצרת חוץ.

הלכנו בערב למסעדה, לבקשתי לא יותר מידיי מהודרת, אבל עדיין מהודרת, בבעלות פרסים, על זה מאוחר יותר.

בחניה גיפים גדולים, כולם מתוצרת חוץ. בחזית המסעדה, רולס רוייס, מסראטי, האוטו של גיורא, במוו, ועוד מרדצסים, אודי וכדומה. אים מכונית אמריקאית לרפואה. אני מודאג.

למחרת נסענו למוזיאון פול גטי, הנמצא 10 דקות מביתו של גיורא. מדהים.

הסתובבנו שם כחצי יום, הצטרפנו למדריכה שהסבירה הרבה מאד והיה מרשים.

כמובן שאפשר היה לבלות שם שבועות אבל היה צריך ללכת לנוח. זקנים אנחנו.

בשבת אחר צהרים, נסענו לגרי ודנקה בוודלנד היילס. שוב ניווט מושלם בעזרת הוויז.

לא התראינו 25 שנים, אני, דינה נפגשה איתם לפני כ-13 שנים, כאשר הייתה כאן ללידת רן, והפגישה הייתה כאילו רק נפרדנו אתמול.

כנ"ל היה עם גיורא למרות שראינו אותו בחתונה שלו שהייתה "רק" לפני כ-7 שנים. כנראה שעם חברים טובים, הזמן לא משנה קירבה.

את יום ראשון בילינו עם גיורא שלקח אותנו לסיבוב ב-3 מהבתים אותם בנה.

בתים יפים, לא יקרים במיוחד, רק בסביבות 3 מיליון דולר לבית. אלה לא נחשבים לבתים יקרים כאן. יש יותר יקרים.

בכלל, כמו כול דבר בחיים, כולל סירות, תמיד יש יותר. כן יש גם פחות, אבל תמיד מסתכלים על  היותר.

גיורא גר בשכונה סגורה, עם שער ואנשי ביטחון בכניסה. קיבלנו אישור כניסה מיוחד לרכב השכור שלנו ואנחנו מציגים אותו בכניסה.

הבית שלו עולה הרבה יותר מהנ"ל.

אבל, בשכונה הסגורה שלו יש כ-300 יחידות.

בעיתון על נדל"ן שקראתי כאן, אני עדיין מתעניין בנדל"ן, יש 3 בתים למכירה.

אחד בשווי של 2 איקס, לצורך  השוואה שווי הבית של גיורא "איקס", אחד בשווי של 3 איקס ואחד בשווי של 5 איקס. תמיד יש יותר.

היום  נסענו לטייל בונציה של המקום. "ווניס", בשפה המקומית.

עיר על שפת הים, עם תעלות כמו בונציה, והמון בתים על שפת התעלות, עול אחד בסגנון אחר. מקסים.

משם להנטיגטון בייץ, עם מזח ענקי לתוך הים.

 הכול כאן כאמור בענק.

חוף הים רחב מאד, כמה מאות מטרים. המצילים עם מכוניות אדומות, שוב טנדרים טיוטא,  והחוף מתחיל באופק ונגמר באופק.

אמריקה ארץ גדולה. גם פיזית.

אתמול בערב, יום ראשון גיורא לקח אותנו ל"סין".

אזור ענק המאוכלס על ידי סינים. כולל סופרמרקט ענק, הכול כאן בענק, עם מאכלים סינים, כולל דגים חיים באקווריומים. כמעט קנינו לובסטר. רק כמעט.

המסעדה הייתה כמובן סינית, עם הרבה מגשים, ובאמצע פלטה חשמלית עליה סיר מחולק לשניםף מדור חריף מאד, לא נגעתי בו, ומדור נורמלי, בתוכו מבשלים לעצמנו את המגשים  השונים. היינו כמעט ה"לבנים" היחידים במסעדה.

אני חוזר להיום, אחרי הנטינטון בייץ, עצרנו בקומפלקס מכירות, שוב ענק, אני נשארתי באוטו ונימנמתי, דינה הלכה לקניות.

הייתי פרייר, שכרתי רכב עם מיכל דלק מלא, ששילמתי עבורו מראש. אולי אחזיר את האוטו עם שליש מיכל. יצאתי "שליש" פרייר.

אבל להירדם באוטו, דולק, עם מזגן עובד, תענוג.

חזרנו.

מרחק של כ-60 ק"מ, חצי שעה נסיעה.

בדרך עוד עצרנו אצל הפרסי החביב עלינו, מני.

הבחור פרסי שעוד הספיק להפגין נגד השאח, ומצטער על כך עד היום.

קנינו פיצה אצלו לפני יומיים או שלושה והיום חזרו לעוד פיצה.

טוב, עכשיו אנחנו כבר קרובי משפחה. התקבלנו בחביבות רבה.

הוא גם הספיק לספר לי על אחותו שעברה טיפולי פוריות בארץ. כן זה הצליח. שני הילדים בני 25 היום וגרים באיראן.

אביו היה סוחר בתה והיה קונה ציוד השקיה בארץ.

שנינו הסכמנו שאר"הב מדינה נהדרת ונפרדנו בחיבוקים.

כן, הוא פרסי שיעי, אבל אוהב לשתות.

ולסיום סיפור קצת עצוב מבחינתי.

כאשר טיילנו בוניס, באזור בו יש המון חנויות, בעיקר חולצות טי המיוצרות בסין כמובן, שמענו מישהו בעיברית.

בחור צעיר. כמובן שדיברנו איתו.

הוא בעלים או משהו דומה של חנות להשכרת אופנים, הגיע לכאן לפני 4 שנים מיפו והם קבוצה של 15 חברים מיפו.

מאושר כאן.

היה בארץ ו"פיצץ"  20,000 דולר בשבועיים. החברה שלו בטח השתגעו.

אמר, וכאן החלק העצוב.

"בארץ כולם עם פרצוף כועס ולחוצים. כאן כולם לא לחוצים ומחייכים אחד לשני".

עצוב הוא צודק.

אחר כך שמענו עוד 3 צעירים צועקים אחד לשני ועל השני. כמובן, ישראלים.

אנחנו עושים משהו לא נכון עם הדור הצעיר שלנו. אנחנו מפסידים יותר מיידי צעירים טובים לחו"ל.

זהו לבינתיים. מחר אי"ה בבית.

לוס אנגלס

יום חמישי ה-18 לחודש, אני חושב.
הגענו אחרי טיסה מאד נעימה באייר פרנס.
כ-8 שעות עברו די מהר.
למרות שאנחנו במחלקת תירות, משופרת, היה מאד נוח ועם הסרטים שהם מציעים ממש עבר מהר.
בלוס אנגלס חיכה לנו הנהג של גיורא, והביא אותנו לארמון שלו בבל אייר.
מקום מדהים. בית מדהים. הייתי כאן בתחילת שנות התישעים כאשר הבית נבנה. הזמן רץ.
כאשר אני לא על המים, המוזה עוזבת אותי. כך שאין לצפות לפרסומים חדשים מכאן והילך.
אני חוזר להרגלי להתעורר מוקדם, יושב בגינה בחוץ, מעשן, ומקשקש לכם.
המראה מהגינה מדהים, עם נוף פתוח לכיוון לוס אנגלס.
אנחנו מתכוננים לשכור רכב היום ולהסתובב.
מארגנת הטיול עדין לא החליטה לאן ונראה.
חוץ  מזה הכול טוב מאד.
התקבלנו נהדר.
האמת, מתגעגעים והיינו שמחים כבר להיות בבית איתכם.
עוד שבוע.

פפיטית טהיטי

יום שלישי ה-16 לחודש.

עוד יום נפלא בגן עדן-טהיטי.

שוב ניצלנו.

דינה הזמינה טיול ליום שלם באי. אז הזמינה.

הופיע בחור חצי ערום, שריר, עם צמה חצאית וטנדר לנדרובר. יושבים מאחורה, ללא מיזוג אויר ונוסעים לדרכי עפר בהרים, לכול היום.

הגזים.

הודענו לו שאנחנו זקנים מידי לטיול צבאי כזה.

להפתעתנו, חייך הסכים מיד לבטל, טרם שילמנו, והציע עזרתו בארגון טיול אחר. נחמד.

המלון סידר לנו מייד טיול לזקנים, וואן ממוזג, ל-10 איש שהיו בו כבר 6 אוסטרלים. בגילנו.

הטיול סביב האי, מהלך של 62 ק"מ, עם עצירות בדרך, לחצי יום. מתאים.

עשינו סיבוב סביב האי, עם עצירות במקומות יפים.

הבחור, דייב, בכלל מהונלולו. אביו, משהו בגילנו, היה טייס הליקופטרים במלחמת ויטנאם והעביר את המשפחה שלו להונלולו, שיהיה קרוב לזירה בה שירת.

הילד, דייב, גדל שם. הגיע לטהיטי לתפוס גלים, התחתן עם מקומית והריהו איתנו.

האוסטרלים היו מאד ידידותיים. נחמדים.

אנחנו באותו מלון, בחדר אחר כמובן. מחר הטיסה שלנו ב-0730 בבוקר, הזמנתי מונית ל-0430.

זה אולי הזמן לסכם את רשמי מהחלק הזה של העולם.

ראשית, מסתבר שכאשר צרפת ואנגליה חילקו את העולם בינהן, אנגליה קיבלה –לקחה את אוסטרליה וניו זילנד וצרפת קיבלה את האיים. למעט הוואי שלא ברור לי איך האמריקאים הגיעו לשם.

האנגלים שלטו באיים כמה עשרות שנים, לאחר מסעות קפטן קוק.

אבל, חלוקה זה חלוקה והאיים עברו לצרפת.

מאז הצרפתים משקיעים כאן.

הפרנסה העיקרית היא תירות.

אחוז האבטלה כאן הוא כ- 30% בעיקר של הצעירים. הצעירים כאן קצת גונבים, ולכן רוב הבתים מוקפי חומה וגדרות. לא, אין תחושה של חוסר בטחון ברחובות.

האנשים כאן נחמדים. כתבתי זאת מספר פעמים וזה עדיין נכון.

הסבירו לנו גם את נושא אכילת בני אדם. יריבים, בעיקר.

זה לא מרעב. יש כאן פירות ואוכל למכביר.

אכילת אדם מקנה לזולל את תכונות הנזלל.

קפטן קוק, גם זכה לכבוד הזה והוא נרצח ונאכל בהוואי, באי הראשי.

בישלו אותו טוב טוב כדי שהבשר ירד, חלק, מהעצמות. את העצמות קברו במקום מכובד.

על המצבה שלו כתוב – נולד בשנת--17 ונאכל בשנת --17. היה טעים.

המנהג המכובד הזה היה באיים מסוימים בתוקף עד 1940.

מסתבר גם שיש כ-30,000 איים באוקינוס השקט. אז ביקרנו באיזה 5-6 מהם.

התיאוריה היפה של הנורבגי לגבי הגעת הפולינזים מאמריקה הדרומית לאיים, בוטלה, עם המצאת בדיקות הד.נ.א.

הם הגיעו מטיוואן. איך הם נהיו גדולים ושמנים בדרך, לא ברור לי.

הם גם הגיעו לאמריקה הדרומית, אבל מהאיים.

המנהג של הצעת הבנות לאורחים, לצורכי מין וילודה מקורו ברצון להשבחת הגזע.

הסיפור על גוגן, מגעיל.

האיש הגיע לכאן עם סיפליס, ניצל את מעמדו לגבי השבחת הגזע מאד מאד והשאיר אחריו הרבה חולות.

בכלל התרומה הגדולה ביותר של הלבנים מאירופה לאיים, וגם לדרום אמריקה היתה במחלות, לא רק מין, גם שחפת.

חולריות.

זהו לבינתיים.

מחר אם הכול יעבוד נגיע ללוס אנגלס ולגיורא ואולי גם לחיבור רשת נורמלי שיעבוד. כאן אין כזה.

מוריאה.

יום שני, ה-15.

חזרנו היום ממוריאה. אי מול טהיטי הפלגה במעבורת, של כ-45 דקות.

נסענו ליומיים.

מעבורת ענקית, מודרנית.

אני ממשיך להתפעל מהעובדה שהאיים כאן בשלטון צרפתי כבר 150 שנה.

איזה הבדל מהקריביים. לא רק שכולם מדברים צרפתית, התשתיות גם כאלה. טובות.

הפולינזים, נחמדים מאד, לא הכי חרוצים בעולם אבל תחת ניהול צרפתי, הכול נראה טוב. .

דינה ארגנה מלון בקתות, מפוארות, ליומיים.

יום עבר בנסיעה וסידורים, היום השני בטיול בסירה סביב האי, בתוך האטול.

אם לא הזכרתי קודם, מוריאה הוא אטול, מה שאומר אי גדול ויפה מוקף בשרטונים, מעט כמה כניסות, למעבורת למשל, כאשר השרטונים יוצרים רצועת הגנה וים צלול ושקט בחופי האי.

(קיבלנו היום הסבר. אטול הוא ריף אלמוגים שמקיף אי אשר ברבות השנים שקע. מה שנשאר הוא הריף שיש עליו חול ועצים ובאמצע כוסה במים.

מוריה מוקף בריף אלמוגים , על חלקם בתי קפה ועצים. ובעוד כמה מליוני שנים כשהאי ישקע, הוא יהיה אטול)

הסיור הוא בסירת מנוע גדולה ל-12 נוסעים, עם מייצב בסגנון האיים. קנו.

הסירה מופעלת על ידי זוג צעיר, לא מקומיים, מצרפת הנמצאים כאן כמה שנים.

שלחו רכב לקחת אותנו מהמלון.

הסיור הימי כולל הקפת חצי מהאי, ובין היתר צלילת שנורקלים

בחלק רדוד יחסית של האטול (לגון). מסתבר שזה מקום הזנה קבוע של דגי מנטה ריי, הרגילים להגיע לכאן ולקבל פיסות דגים מהמדריכים השונים.

הפתעת הטיול, איך לא, זוג חצי יהודי מפלורידה. שאלתי מהיכן הם, הם גם שאלו, כמובן שענינו בגאוה שמישראל ונענינו ב"שלום".

אז הוא יהודי, בגילי, אשתי, השניה, לורי, פחות.

זוג נחמד מאד שמעולם לא ביקר בישראל, למרות שקוראים לו סטיב כהן.

אני כמובן ניהלתי תעמולה שובנישטית לטובת הארץ, ואפילו נתתי לו כרטיס ביקור.

הבחור, עם רשיון טיס, למטוסים קטנים, בעל  סירה קטנה לשיט חופים, הם גרים בטמפה, ובעל כמה חברות למסחר בחלקי רכב המיצרים במזרח הרחוק.

למרות שביקר בחצי עולם, לישראל לא הגיע, חשש מה"מצב הבטחוני".

למרות שהמצב הבטחוני בפלורידה יותר גרוע.

מוזר ומענין ומאכזב.

אז שחינו עם המנטה רייז, בסביבת כרישים קטנים, מטר בערך, והיה מדהים.

אחר כך נסענו לארוחת צהרים, הכול כלול  בסיור הזה, על אי קטן בו יש להם שולחנות ל-12 איש ומקום לגריל.

שרפו לנו ארוחה לא רעה על הגריל.

בדרך חזרה, מסתבר שאנחנו לא רחוקים מהמלון שלנו, והורידו אותנו על חוף המלון. ממש, ממש יום נחמד.

הזוג הצעיר מארגן הסיור, מאד משתדל ומצליח.

הפולינזים לא בדיוק מתים לעבוד. הזוג הצרפתי מנסה להשיג שייט לטיולי היום על הסירה שלהם, ללא הצלחה.

ניסיתי להתקבל לעבודה, לא התלהבו. בטח אנטישמיים.

חוץ מהיהודים מפלורידה, היו איתנו בטיול אנשי צבא מקלדוניה.

איזה איים קטנים בסביבות ניו זילנד.

האנגלית שלהם כמו הצרפתית שלנו והצלחנו להבין שהם באי עם 900 תושבים, או אנשי צבא. לא ברור לנו.

שוב, מזלם של המקומיים.

שם אין הם פולינזים.

יש אבוריגינים.

היום חזרנו למלון הקודם שלנו בטהיטי. מחר עוד טיול, ומחרתיים ללוס אנגלס.

זהו לבינתיים.

יום שישי ה-12 לחודש. PAPEETE

  

אנחנו במלון בטהיטי בעיר פפיטי.

אחרי נסיעה-טיסה של 3 שעות שלקחה יומיים, כולל החלפת מטוס, ביקור חוזר באי של אוקונור, לינה במלון יפהפה ע"ח אייר טהיטי אנחנו כאן.

דינה סידרה לנו מקומות במלון והמלון היה אמור לאסוף אותנו מהשדה.

אז הוא לא בא.

אחרי שעה של מסרונים הגיע.

שכחו להודיע לו ולשלוח אותו לשדה התעופה. מילא.

המלון מחייב לפי ההזמנה, לא מעניין אותו שהטיסה בוטלה. יצאנו לעיר.

יש מקום ענק ליד החוף והנמל, עם המון משאיות-מזנון-אוכל, ויושבים שם המון מקומיים, העוסקים בספורט הלאומי-אכילה.

חזרנו למלון וליד הקבלה עומד איש עם כיפה של חרדים. כמובן, יהודי. יעקב. התידדנו והוא הזמין אותנו לבית הכנסת לערב שבת. נראה. כנראה שלא, נראה.

דיבר דיבר, ובסוף נפרדנו. בחור בן 70, נראה בן 80 עם ילדים בארץ ובחצי העולם.

הבוקר, הלכנו לסיבוב בעיר. נחמד.

האנשים גם כאן, בעיר הגדולה נחמדים.

הסתובבנו, קנינו מתנות לנכדים, הפתעה, וחזרנו למלון עייפים.

חם ולח כאן.

המלון ממוזג. נהדר.

מחר נפליג לאי הסמוך, מורייאה, ליומיים.

נחזור למלון כאן ליומיים, ואחר כך ללוס אנגלס ב-17 לחודש.

זהו לבינתיים.

יום חמישי ב-11 לחודש. HIVA OA

טוב, אז נפרדנו בידידות רבה מלני ושרון ונסעו לשדה התעופה, לטוס לטהיטי. עם אייר טהיטי.

יש רק עצירה קצרה באי של אוקונור, וגוגן וז'ק ברל, HIVA OA ,להעלאת נוסעים נוספים.

טיסה של חצי שעה, עצירה של חצי שעה ולטהיטי.

אז זהו שלא.

התפתחה איזה תקלה ברדיו של המטוס והטיסה בוטלה.

אנחנו נשארים באי ללילה ומחר אלוהים גדול.

הסיעו אותנו למלון מפוארׁHANAKEE PEARL LODGE ,בו בילינו לפני מספר ימים לארוחת צהרים והתקשרות, ממש מלון יפה המורכב מבנין מרכזי ומספר ביתנים בודדים. הביתנים ממוזגים, מעץ, ממש בסגנון המקומי. המלון בגובה כמה מאות מטרים מעל למפרץ, ומתחת להר בגובה של כמעט קילומטר.

נוף מרהיב.

האירוח, ארוחת ערב וארוחת בוקר על חשבון אייר טהיטי.

אז הכרטיס עלה כ-200 דולר לאדם והמלון עלה לחברת התעופה סכום דומה או יותר.

הבוקר, המלון יחזיר אותנו לשדה התעופה ב-1100 וננסה שוב.

האמת, העצירה הזו ממש הייתה לעניין. ארוחת ערב טובה ושינה עוד יותר.

קצת מפריע שהמיטה לא מתנדנדת, אבל התרגלנו מהר.

האנשים קיבלו את ביטול הטיסה די באדישות, המקומיים רגילים לזה.

פגשנו זוג צרפתי, הגיעו לכאן בסירת מפרש לפני 20 שנה, ונשארו כאן.

אם נצטרך להיתקע כאן עוד יום, ןעל חשבון אייר טהיטי, לא נורא.

נעדכן כאשר נגיע לטהיטי.