יום שני ה-22 לחודש.

טוב, צריך לסכם לנו את השהייה כאן, אחרת נשכח.

במילה אחת נפלא.

גיורא ודינה מארחים אותנו יוצא מהכלל. תענוג לשהות בארמון הקטן, סליחה, לא קטן, שלהם.

הגענו בטיסה מאד נוחה עם אייר פרנס.

הגיע נהג מגיורא ולקח אותנו לביתו, הקטן. לא יותר מ-600-700 מ"ר.

נהדר.

למחרת גיורא הקפיץ אותנו לשדה התעופה ושכרנו רכב. נוסעים בכביש המהיר, כאן קוראים לזה "פרי וואיי,  בדרך כלל 5 מסלולים לכול כיוון. התנועה מאד יעילה ומהירה, גם כאשר יש עומס.

כאשר יש עומס, הם קוראים לזה פקקים, אבל זה ממש מהיר בהשואה לכביש 4 בבוקר ביציאה מכפר סבא.

נסענו לטייל. משדה התעופה בכיוון אליו הביתה. אנחנו נווטים מושלמים בעזרת הוויס.

היה קטע מביך בהשכרה כאשר לא ידעתי להתניע את המכונית.

ביטלו את המפתח. יש רק לחצן המשמש כמתנע. לא נדלק.

קראתי לזה שהביא לנו את הרכב והוא הסביר לי בחיוך קצת לגלגני שצריך ללחוץ על הבלם כדי להתניע. לחצתי. הותנע.

הרושם הראשון כאן, שוב, הכול בענק.

הכביש המהיר, 5 מסלולים לכול כיוון.

יש מסלול נפרד למכוניות שיש בהן 2 נוסעים או יותר והוא מסלול די פנוי.

לא ראיתי שלטים להגבלת מהירות ונוסעים בדרך כלל 130 קמ"ש. נראה סביר וכמו כול התנועה.

רוב המכוניות, תוצרת חוץ.

הלכנו בערב למסעדה, לבקשתי לא יותר מידיי מהודרת, אבל עדיין מהודרת, בבעלות פרסים, על זה מאוחר יותר.

בחניה גיפים גדולים, כולם מתוצרת חוץ. בחזית המסעדה, רולס רוייס, מסראטי, האוטו של גיורא, במוו, ועוד מרדצסים, אודי וכדומה. אים מכונית אמריקאית לרפואה. אני מודאג.

למחרת נסענו למוזיאון פול גטי, הנמצא 10 דקות מביתו של גיורא. מדהים.

הסתובבנו שם כחצי יום, הצטרפנו למדריכה שהסבירה הרבה מאד והיה מרשים.

כמובן שאפשר היה לבלות שם שבועות אבל היה צריך ללכת לנוח. זקנים אנחנו.

בשבת אחר צהרים, נסענו לגרי ודנקה בוודלנד היילס. שוב ניווט מושלם בעזרת הוויז.

לא התראינו 25 שנים, אני, דינה נפגשה איתם לפני כ-13 שנים, כאשר הייתה כאן ללידת רן, והפגישה הייתה כאילו רק נפרדנו אתמול.

כנ"ל היה עם גיורא למרות שראינו אותו בחתונה שלו שהייתה "רק" לפני כ-7 שנים. כנראה שעם חברים טובים, הזמן לא משנה קירבה.

את יום ראשון בילינו עם גיורא שלקח אותנו לסיבוב ב-3 מהבתים אותם בנה.

בתים יפים, לא יקרים במיוחד, רק בסביבות 3 מיליון דולר לבית. אלה לא נחשבים לבתים יקרים כאן. יש יותר יקרים.

בכלל, כמו כול דבר בחיים, כולל סירות, תמיד יש יותר. כן יש גם פחות, אבל תמיד מסתכלים על  היותר.

גיורא גר בשכונה סגורה, עם שער ואנשי ביטחון בכניסה. קיבלנו אישור כניסה מיוחד לרכב השכור שלנו ואנחנו מציגים אותו בכניסה.

הבית שלו עולה הרבה יותר מהנ"ל.

אבל, בשכונה הסגורה שלו יש כ-300 יחידות.

בעיתון על נדל"ן שקראתי כאן, אני עדיין מתעניין בנדל"ן, יש 3 בתים למכירה.

אחד בשווי של 2 איקס, לצורך  השוואה שווי הבית של גיורא "איקס", אחד בשווי של 3 איקס ואחד בשווי של 5 איקס. תמיד יש יותר.

היום  נסענו לטייל בונציה של המקום. "ווניס", בשפה המקומית.

עיר על שפת הים, עם תעלות כמו בונציה, והמון בתים על שפת התעלות, עול אחד בסגנון אחר. מקסים.

משם להנטיגטון בייץ, עם מזח ענקי לתוך הים.

 הכול כאן כאמור בענק.

חוף הים רחב מאד, כמה מאות מטרים. המצילים עם מכוניות אדומות, שוב טנדרים טיוטא,  והחוף מתחיל באופק ונגמר באופק.

אמריקה ארץ גדולה. גם פיזית.

אתמול בערב, יום ראשון גיורא לקח אותנו ל"סין".

אזור ענק המאוכלס על ידי סינים. כולל סופרמרקט ענק, הכול כאן בענק, עם מאכלים סינים, כולל דגים חיים באקווריומים. כמעט קנינו לובסטר. רק כמעט.

המסעדה הייתה כמובן סינית, עם הרבה מגשים, ובאמצע פלטה חשמלית עליה סיר מחולק לשניםף מדור חריף מאד, לא נגעתי בו, ומדור נורמלי, בתוכו מבשלים לעצמנו את המגשים  השונים. היינו כמעט ה"לבנים" היחידים במסעדה.

אני חוזר להיום, אחרי הנטינטון בייץ, עצרנו בקומפלקס מכירות, שוב ענק, אני נשארתי באוטו ונימנמתי, דינה הלכה לקניות.

הייתי פרייר, שכרתי רכב עם מיכל דלק מלא, ששילמתי עבורו מראש. אולי אחזיר את האוטו עם שליש מיכל. יצאתי "שליש" פרייר.

אבל להירדם באוטו, דולק, עם מזגן עובד, תענוג.

חזרנו.

מרחק של כ-60 ק"מ, חצי שעה נסיעה.

בדרך עוד עצרנו אצל הפרסי החביב עלינו, מני.

הבחור פרסי שעוד הספיק להפגין נגד השאח, ומצטער על כך עד היום.

קנינו פיצה אצלו לפני יומיים או שלושה והיום חזרו לעוד פיצה.

טוב, עכשיו אנחנו כבר קרובי משפחה. התקבלנו בחביבות רבה.

הוא גם הספיק לספר לי על אחותו שעברה טיפולי פוריות בארץ. כן זה הצליח. שני הילדים בני 25 היום וגרים באיראן.

אביו היה סוחר בתה והיה קונה ציוד השקיה בארץ.

שנינו הסכמנו שאר"הב מדינה נהדרת ונפרדנו בחיבוקים.

כן, הוא פרסי שיעי, אבל אוהב לשתות.

ולסיום סיפור קצת עצוב מבחינתי.

כאשר טיילנו בוניס, באזור בו יש המון חנויות, בעיקר חולצות טי המיוצרות בסין כמובן, שמענו מישהו בעיברית.

בחור צעיר. כמובן שדיברנו איתו.

הוא בעלים או משהו דומה של חנות להשכרת אופנים, הגיע לכאן לפני 4 שנים מיפו והם קבוצה של 15 חברים מיפו.

מאושר כאן.

היה בארץ ו"פיצץ"  20,000 דולר בשבועיים. החברה שלו בטח השתגעו.

אמר, וכאן החלק העצוב.

"בארץ כולם עם פרצוף כועס ולחוצים. כאן כולם לא לחוצים ומחייכים אחד לשני".

עצוב הוא צודק.

אחר כך שמענו עוד 3 צעירים צועקים אחד לשני ועל השני. כמובן, ישראלים.

אנחנו עושים משהו לא נכון עם הדור הצעיר שלנו. אנחנו מפסידים יותר מיידי צעירים טובים לחו"ל.

זהו לבינתיים. מחר אי"ה בבית.

לוס אנגלס

יום חמישי ה-18 לחודש, אני חושב.
הגענו אחרי טיסה מאד נעימה באייר פרנס.
כ-8 שעות עברו די מהר.
למרות שאנחנו במחלקת תירות, משופרת, היה מאד נוח ועם הסרטים שהם מציעים ממש עבר מהר.
בלוס אנגלס חיכה לנו הנהג של גיורא, והביא אותנו לארמון שלו בבל אייר.
מקום מדהים. בית מדהים. הייתי כאן בתחילת שנות התישעים כאשר הבית נבנה. הזמן רץ.
כאשר אני לא על המים, המוזה עוזבת אותי. כך שאין לצפות לפרסומים חדשים מכאן והילך.
אני חוזר להרגלי להתעורר מוקדם, יושב בגינה בחוץ, מעשן, ומקשקש לכם.
המראה מהגינה מדהים, עם נוף פתוח לכיוון לוס אנגלס.
אנחנו מתכוננים לשכור רכב היום ולהסתובב.
מארגנת הטיול עדין לא החליטה לאן ונראה.
חוץ  מזה הכול טוב מאד.
התקבלנו נהדר.
האמת, מתגעגעים והיינו שמחים כבר להיות בבית איתכם.
עוד שבוע.

פפיטית טהיטי

יום שלישי ה-16 לחודש.

עוד יום נפלא בגן עדן-טהיטי.

שוב ניצלנו.

דינה הזמינה טיול ליום שלם באי. אז הזמינה.

הופיע בחור חצי ערום, שריר, עם צמה חצאית וטנדר לנדרובר. יושבים מאחורה, ללא מיזוג אויר ונוסעים לדרכי עפר בהרים, לכול היום.

הגזים.

הודענו לו שאנחנו זקנים מידי לטיול צבאי כזה.

להפתעתנו, חייך הסכים מיד לבטל, טרם שילמנו, והציע עזרתו בארגון טיול אחר. נחמד.

המלון סידר לנו מייד טיול לזקנים, וואן ממוזג, ל-10 איש שהיו בו כבר 6 אוסטרלים. בגילנו.

הטיול סביב האי, מהלך של 62 ק"מ, עם עצירות בדרך, לחצי יום. מתאים.

עשינו סיבוב סביב האי, עם עצירות במקומות יפים.

הבחור, דייב, בכלל מהונלולו. אביו, משהו בגילנו, היה טייס הליקופטרים במלחמת ויטנאם והעביר את המשפחה שלו להונלולו, שיהיה קרוב לזירה בה שירת.

הילד, דייב, גדל שם. הגיע לטהיטי לתפוס גלים, התחתן עם מקומית והריהו איתנו.

האוסטרלים היו מאד ידידותיים. נחמדים.

אנחנו באותו מלון, בחדר אחר כמובן. מחר הטיסה שלנו ב-0730 בבוקר, הזמנתי מונית ל-0430.

זה אולי הזמן לסכם את רשמי מהחלק הזה של העולם.

ראשית, מסתבר שכאשר צרפת ואנגליה חילקו את העולם בינהן, אנגליה קיבלה –לקחה את אוסטרליה וניו זילנד וצרפת קיבלה את האיים. למעט הוואי שלא ברור לי איך האמריקאים הגיעו לשם.

האנגלים שלטו באיים כמה עשרות שנים, לאחר מסעות קפטן קוק.

אבל, חלוקה זה חלוקה והאיים עברו לצרפת.

מאז הצרפתים משקיעים כאן.

הפרנסה העיקרית היא תירות.

אחוז האבטלה כאן הוא כ- 30% בעיקר של הצעירים. הצעירים כאן קצת גונבים, ולכן רוב הבתים מוקפי חומה וגדרות. לא, אין תחושה של חוסר בטחון ברחובות.

האנשים כאן נחמדים. כתבתי זאת מספר פעמים וזה עדיין נכון.

הסבירו לנו גם את נושא אכילת בני אדם. יריבים, בעיקר.

זה לא מרעב. יש כאן פירות ואוכל למכביר.

אכילת אדם מקנה לזולל את תכונות הנזלל.

קפטן קוק, גם זכה לכבוד הזה והוא נרצח ונאכל בהוואי, באי הראשי.

בישלו אותו טוב טוב כדי שהבשר ירד, חלק, מהעצמות. את העצמות קברו במקום מכובד.

על המצבה שלו כתוב – נולד בשנת--17 ונאכל בשנת --17. היה טעים.

המנהג המכובד הזה היה באיים מסוימים בתוקף עד 1940.

מסתבר גם שיש כ-30,000 איים באוקינוס השקט. אז ביקרנו באיזה 5-6 מהם.

התיאוריה היפה של הנורבגי לגבי הגעת הפולינזים מאמריקה הדרומית לאיים, בוטלה, עם המצאת בדיקות הד.נ.א.

הם הגיעו מטיוואן. איך הם נהיו גדולים ושמנים בדרך, לא ברור לי.

הם גם הגיעו לאמריקה הדרומית, אבל מהאיים.

המנהג של הצעת הבנות לאורחים, לצורכי מין וילודה מקורו ברצון להשבחת הגזע.

הסיפור על גוגן, מגעיל.

האיש הגיע לכאן עם סיפליס, ניצל את מעמדו לגבי השבחת הגזע מאד מאד והשאיר אחריו הרבה חולות.

בכלל התרומה הגדולה ביותר של הלבנים מאירופה לאיים, וגם לדרום אמריקה היתה במחלות, לא רק מין, גם שחפת.

חולריות.

זהו לבינתיים.

מחר אם הכול יעבוד נגיע ללוס אנגלס ולגיורא ואולי גם לחיבור רשת נורמלי שיעבוד. כאן אין כזה.

מוריאה.

יום שני, ה-15.

חזרנו היום ממוריאה. אי מול טהיטי הפלגה במעבורת, של כ-45 דקות.

נסענו ליומיים.

מעבורת ענקית, מודרנית.

אני ממשיך להתפעל מהעובדה שהאיים כאן בשלטון צרפתי כבר 150 שנה.

איזה הבדל מהקריביים. לא רק שכולם מדברים צרפתית, התשתיות גם כאלה. טובות.

הפולינזים, נחמדים מאד, לא הכי חרוצים בעולם אבל תחת ניהול צרפתי, הכול נראה טוב. .

דינה ארגנה מלון בקתות, מפוארות, ליומיים.

יום עבר בנסיעה וסידורים, היום השני בטיול בסירה סביב האי, בתוך האטול.

אם לא הזכרתי קודם, מוריאה הוא אטול, מה שאומר אי גדול ויפה מוקף בשרטונים, מעט כמה כניסות, למעבורת למשל, כאשר השרטונים יוצרים רצועת הגנה וים צלול ושקט בחופי האי.

(קיבלנו היום הסבר. אטול הוא ריף אלמוגים שמקיף אי אשר ברבות השנים שקע. מה שנשאר הוא הריף שיש עליו חול ועצים ובאמצע כוסה במים.

מוריה מוקף בריף אלמוגים , על חלקם בתי קפה ועצים. ובעוד כמה מליוני שנים כשהאי ישקע, הוא יהיה אטול)

הסיור הוא בסירת מנוע גדולה ל-12 נוסעים, עם מייצב בסגנון האיים. קנו.

הסירה מופעלת על ידי זוג צעיר, לא מקומיים, מצרפת הנמצאים כאן כמה שנים.

שלחו רכב לקחת אותנו מהמלון.

הסיור הימי כולל הקפת חצי מהאי, ובין היתר צלילת שנורקלים

בחלק רדוד יחסית של האטול (לגון). מסתבר שזה מקום הזנה קבוע של דגי מנטה ריי, הרגילים להגיע לכאן ולקבל פיסות דגים מהמדריכים השונים.

הפתעת הטיול, איך לא, זוג חצי יהודי מפלורידה. שאלתי מהיכן הם, הם גם שאלו, כמובן שענינו בגאוה שמישראל ונענינו ב"שלום".

אז הוא יהודי, בגילי, אשתי, השניה, לורי, פחות.

זוג נחמד מאד שמעולם לא ביקר בישראל, למרות שקוראים לו סטיב כהן.

אני כמובן ניהלתי תעמולה שובנישטית לטובת הארץ, ואפילו נתתי לו כרטיס ביקור.

הבחור, עם רשיון טיס, למטוסים קטנים, בעל  סירה קטנה לשיט חופים, הם גרים בטמפה, ובעל כמה חברות למסחר בחלקי רכב המיצרים במזרח הרחוק.

למרות שביקר בחצי עולם, לישראל לא הגיע, חשש מה"מצב הבטחוני".

למרות שהמצב הבטחוני בפלורידה יותר גרוע.

מוזר ומענין ומאכזב.

אז שחינו עם המנטה רייז, בסביבת כרישים קטנים, מטר בערך, והיה מדהים.

אחר כך נסענו לארוחת צהרים, הכול כלול  בסיור הזה, על אי קטן בו יש להם שולחנות ל-12 איש ומקום לגריל.

שרפו לנו ארוחה לא רעה על הגריל.

בדרך חזרה, מסתבר שאנחנו לא רחוקים מהמלון שלנו, והורידו אותנו על חוף המלון. ממש, ממש יום נחמד.

הזוג הצעיר מארגן הסיור, מאד משתדל ומצליח.

הפולינזים לא בדיוק מתים לעבוד. הזוג הצרפתי מנסה להשיג שייט לטיולי היום על הסירה שלהם, ללא הצלחה.

ניסיתי להתקבל לעבודה, לא התלהבו. בטח אנטישמיים.

חוץ מהיהודים מפלורידה, היו איתנו בטיול אנשי צבא מקלדוניה.

איזה איים קטנים בסביבות ניו זילנד.

האנגלית שלהם כמו הצרפתית שלנו והצלחנו להבין שהם באי עם 900 תושבים, או אנשי צבא. לא ברור לנו.

שוב, מזלם של המקומיים.

שם אין הם פולינזים.

יש אבוריגינים.

היום חזרנו למלון הקודם שלנו בטהיטי. מחר עוד טיול, ומחרתיים ללוס אנגלס.

זהו לבינתיים.

יום שישי ה-12 לחודש. PAPEETE

  

אנחנו במלון בטהיטי בעיר פפיטי.

אחרי נסיעה-טיסה של 3 שעות שלקחה יומיים, כולל החלפת מטוס, ביקור חוזר באי של אוקונור, לינה במלון יפהפה ע"ח אייר טהיטי אנחנו כאן.

דינה סידרה לנו מקומות במלון והמלון היה אמור לאסוף אותנו מהשדה.

אז הוא לא בא.

אחרי שעה של מסרונים הגיע.

שכחו להודיע לו ולשלוח אותו לשדה התעופה. מילא.

המלון מחייב לפי ההזמנה, לא מעניין אותו שהטיסה בוטלה. יצאנו לעיר.

יש מקום ענק ליד החוף והנמל, עם המון משאיות-מזנון-אוכל, ויושבים שם המון מקומיים, העוסקים בספורט הלאומי-אכילה.

חזרנו למלון וליד הקבלה עומד איש עם כיפה של חרדים. כמובן, יהודי. יעקב. התידדנו והוא הזמין אותנו לבית הכנסת לערב שבת. נראה. כנראה שלא, נראה.

דיבר דיבר, ובסוף נפרדנו. בחור בן 70, נראה בן 80 עם ילדים בארץ ובחצי העולם.

הבוקר, הלכנו לסיבוב בעיר. נחמד.

האנשים גם כאן, בעיר הגדולה נחמדים.

הסתובבנו, קנינו מתנות לנכדים, הפתעה, וחזרנו למלון עייפים.

חם ולח כאן.

המלון ממוזג. נהדר.

מחר נפליג לאי הסמוך, מורייאה, ליומיים.

נחזור למלון כאן ליומיים, ואחר כך ללוס אנגלס ב-17 לחודש.

זהו לבינתיים.

יום חמישי ב-11 לחודש. HIVA OA

טוב, אז נפרדנו בידידות רבה מלני ושרון ונסעו לשדה התעופה, לטוס לטהיטי. עם אייר טהיטי.

יש רק עצירה קצרה באי של אוקונור, וגוגן וז'ק ברל, HIVA OA ,להעלאת נוסעים נוספים.

טיסה של חצי שעה, עצירה של חצי שעה ולטהיטי.

אז זהו שלא.

התפתחה איזה תקלה ברדיו של המטוס והטיסה בוטלה.

אנחנו נשארים באי ללילה ומחר אלוהים גדול.

הסיעו אותנו למלון מפוארׁHANAKEE PEARL LODGE ,בו בילינו לפני מספר ימים לארוחת צהרים והתקשרות, ממש מלון יפה המורכב מבנין מרכזי ומספר ביתנים בודדים. הביתנים ממוזגים, מעץ, ממש בסגנון המקומי. המלון בגובה כמה מאות מטרים מעל למפרץ, ומתחת להר בגובה של כמעט קילומטר.

נוף מרהיב.

האירוח, ארוחת ערב וארוחת בוקר על חשבון אייר טהיטי.

אז הכרטיס עלה כ-200 דולר לאדם והמלון עלה לחברת התעופה סכום דומה או יותר.

הבוקר, המלון יחזיר אותנו לשדה התעופה ב-1100 וננסה שוב.

האמת, העצירה הזו ממש הייתה לעניין. ארוחת ערב טובה ושינה עוד יותר.

קצת מפריע שהמיטה לא מתנדנדת, אבל התרגלנו מהר.

האנשים קיבלו את ביטול הטיסה די באדישות, המקומיים רגילים לזה.

פגשנו זוג צרפתי, הגיעו לכאן בסירת מפרש לפני 20 שנה, ונשארו כאן.

אם נצטרך להיתקע כאן עוד יום, ןעל חשבון אייר טהיטי, לא נורא.

נעדכן כאשר נגיע לטהיטי.

האי של אוקנור HIVA OA

יום שני ה-8 לחודש. אני חושב.

הדגים מנצחים אותנו בגדול.

אנחנו בהפלגה לאי הבא. דינה תשלים את השם, ולני הלך לישון לאחר הפלגה מוקדמת  שהתחילה ב 0330.

אני בקוק פייט, הפלגה שקטה, והחכה מצלצלת בגדול.

אי מעביר להילוך סרק, צועק לני, והדג לוקח את כול החוט, כולל  הפתיון.

זו החכה השניה אחרי שלפני כשבועיים דג אחר עשה לו אותו תרגיל. לקח את החוט כולל הפתיון.

זהו הדגים נצחו עד שלני יקנה חוט דיג נוסף.

אתמול היה לנו יום מדהים באי של אוקונור.HIVA OA

שכרנו טנדר מונית, לטיול באי, עם מדריך בשם פיפה. PIFA

פולינזי קטן, מטר תישעים, מאה שלושים קילו, בן 37 בשם פיפה אוקונור.

הבחור מדבר אנגלית שוטפת עם סיפור.

סבא רבא רבא (אירי ) שלו הגיע לאחד האיים הדרומיים יותר, עם אישה ושני ילדים.

י

צא לדיג עם הבן הבכור והשאיר את אשתו והבן הצעיר בבית.

מסע הדיג שהיה אמור לקחת יום, נגמר בקיבות הקניבלים המקומיים שאכלו את האבא והבן.

האישה והבן הצעיר, נותרו מאחור ומאחר והיו רזים מיידי, לא נאכלו.

וזו תחילת השבט אוקונור.

נסענו ברחבי האי, ובין היתר הגענו לחוה של הסבא שלו.

הבחור בן 82, לבן לגמרי, מראה אירי טיפוסי, אבל עם כרס מקומית לתפארת.

מסתבר שלסבא יש 20, אני חוזר, 20 ילדים.

יש לו גם חוה גדולה והר קטן.

אכלנו צהרים אצל אחד הבני דודים, כולם כאן בני דודים.

קיבלנו הופעה ושירים של הבחור והנהג השני, גם בן דוד, ולימדו אותנו את ה"ההאקה".

ממשיך באי החדש אליו הגעו.

ערב.

אחרי הפלגה של כ-80 מייל, הגענו אחר הצהרים, אחרי שהתחלנוכאמור ב-0330.

נאלצתי להפסיק את הסיפור על אוקונור, מאחר ובחוץ בהפלגה היה יותר מידי אור ובפנים, החום והנידנודים הגיעו אלי.

 המדריך שלנו פיפה כל כך היה טוב שהחלטנו לשלם לו 75 דולר    

במקום

70 דולר  כמוסכם. לו היה ברור שכול היחס הטוב הזה "מגיע" לנו, ללא מחשבה על טיפ.

שמח שנתנו לו. אם יש מדריך שמגיע לו הוא האיש.

בדרך עוד עצרנו לקטיף פרות והגברות, ללא דינה, פשטו על המטע. קוטפים. פומליות, קוקוס, פפיה, עץ לחם. השאירו את האי ערום/

א נחנו באי NUKU HIVA האי האחרון בתוכנית שלו במרקיזים.

התוכנית שלנו כרגע היא לרדת מהסירה מחר, ולהמשיך לטהיטי בטיסה. ושם נסתובב עד הטיסה ללוס אנגלס.

לני צריך דלק וכנראה נעזור לו בתדלוק, לפני הפרידה. סידורי התידלוק כאן, כמו העליה לחוף, עם הפרשי הגובה של 2-3 מטר בגאות ושפל, ממש פרימיטיביים. נראה.

זהו לבינתיים. נעדכן שוב כאשר נוכל ויהיה על מה.

על גג העולם בפולינזיה.

יום שבת ה-6 לחודש.
אנחנו כאן, באי של גוגן וז'ק ברל.
הגענו אחרי הפלגה קצרה, כ-45 מייל מהאי הקודם.
לא אלאה אתכם בשמות. פולינזיים.
האי מודרני ופרימיטיב בו זמנית.
למשל, נקודת הירידה, או העליה לחוף,


תלוי בגאות או בשפל שההבדל בינהם הוא כ-3 מטר, מזח פרימיטיבי מט ליפול, שהוא גבוה מעלינו וצריך לטפס אליו. בדרך גם תקוע איזה מסמר שמחכה לקורבן. נמנענו.
האי עצמו מודרני, ירוק מאד, גם כאן משקים כול שעתיים, ויפה.
\חזרה למזח המיסכן,
אחרי שעולים מהסירה, חושך, אין מוניות אין כלום, והעיירה "רק" כשעה הליכה מהמקום.
למזלנו פגשנו איזה בחור דובר צרפתית, עם קטמרן במפרץ ותורן שנפל.
הוא הצליח איך שהוא לארגן לנו הסעה ונסענו למסעדת פיצה נחמדה.
למסעדה יש רכב הסעות והדרך חזרה הייתה פשוטה יחסית.

היום היה יום כניסה.
משטרת גבולות נחמדים שלקח להם רק 3 שעות לגמור עם איזה 6 סירות.

ומשם לכאן.
מלון בהרים, בחצי גובה ההר, מקום מקסים עם מבנים כמו בפולינזיה. הרבה עץ וגגות קש.

בעל המלון הוא בכלל צרפתי מגרנוויל בצרפת. הגיע לנהל מלון כושל ובסוף קנה אותו. התחתן עם מקומית,  וחי בגן עדן.
סיפר לי שהצעירים המקומיים נשארים, כדי לא לעבוד, לא רגילים לזה.

לכול אי באזור יש צ'יף, שנבחר בחירות מקומיות.

אנחנו במלון קטן, אבל, יש לו גם חבילה לבעלי סירות.

אישה שהגיעה לכאן עם סירה נתנה לו את הרעיון, להציע לבעלי סירות חבילה שכוללת הסעה, ארוחת צהרים, שימוש ברשת אינטרנט, ובבריכת שחיה בגודל אמבטיה גדולה, כול זה תמורת 35 דולר לאדם. סביר מאד.

היא הייתה אשת יחסי הציבור שלו והעסק הזה, "תפס".
אנחנו כאן מהצהריים ונבלה עד לפנות ערב. נחמד.
הנוף מדהים, כבר כתבתי והכול טוב. אפילו ארוחת הצהריים הייתה בסדר. חוץ מהליפתן שהיה עלוב. קורה.

מחר אנחנו לטיול מודרך באי, ומחרתיים כנראה נצה לאי הבא שבו נרד מהסירה ונעבור למגורי יבשה.

פרידה מהסירה ומלני ושרון ב-9 והגעה ללוס אנגלס ב-17.
8 ימים נצטרך ל"סבול" באיים ובטהיטי. קשה.


זהו לעכשיו. ננסה לפרסם, ןאולי זה גם יצליח. הרשץ כאן חלשה. והמשתמשים רבים. כול אנשי היאכטות כאן, כ-6 סירות ולכולם עסקים חובקי עולם.

ץ

חציית האוקינוס השקט

חציית האוקינסו השקט.

יממה ראשונה. 14-15 לחודש.

יצאנו אתמול בצהרים אחרי התארגנויות אחרונות כולל "מכירת" האשפה על הסירה בדולר לשקית. אנחנו שילמנו. יש סירת איסוף אשפה  שעוברת בין הסירות ואוספת אשפה. יופי.

כך או כך, יצאנו בצהריים, מה שאומר שכנראה נגיע בשעות הלילה ליעדנו, עוד כ-20 יום.

לני פרש חכות, לאחר שהתרחקנו כמה עשרות מייל מהאיים. רוח נעימה קלילה ומתאימה לג'יניקר.

פרשנו גם אותו.

התחילה הליגה בינינו לבין הדגים.

סיבוב ראשון, תיקו.

עלה דג בחכה. נגס. אנחנו עם גניקר ויש בעיית האטה. להיכנס עם המפרש מול הרוח, בלגן אדיר ומפרש "רגיש" שמתנפנף לכול הכיוונים. לא רעיון טוב.

אחרי התלבטות קצרה על איך מאיטים, הדג פותר לנו את הבעיה. הוא יורד מהקרס ונעלם. נקרא לזה תיקו.

ממשיכים. הגנקר מתנופף לתפארת ושטים יפה ברוח של 8-10 קשר.

לילה, החכות פרושות, אין טעם לגלגלן חזרה. דגים אינם אוכלים בלילה. כנראה. אולי.

ולפתע,  מגיע דג שלא מכיר את הכללים, כנראה רעב וגדול.

מכה חזקה בחכה, והעמוד המחזיק את החכה נשבר, החכה נותרת תלויה על חוט האבטחה והדג ממשיך לפרוס את החוט למרות המעצור  המופעל של החכה.

איך מאיטים את הסירה ??

אני מנסה כניסה מול הרוח שמיד מיצרת נפנוף ורעש אדיר של הגיניקר, וחוזרים מיד לקורס הרגיל. המפרש חשוב יותר מהדג.

מגלגלים את החכה השניה, "הריקה", ואני מחזיק את החכה "המלאה" עם דג עצום, כנראה בקצה.

הדג שולף עוד חוט, למרות המעצור, הסירה רצה קדימה ב-5-6 קשר, לא הצלחנו להאיט, והדג פותר לנו את הדילמה. הוא קורע את החוט ונעלם עם ה"זורזרה.

זו כבר תבוסה מובהקת.

משהו כמו 3 על האפס בכדור רגל.

הרוח עולה קצת ומחליטים להוריד את הגניקר. בכלל להפליג בלילה עם גיניקר, לא היה רעיון טוב.

למדנו.

זהו, היום יום חדש.

הרוח ירדה ואנחנו על מנוע.

לילה ראשון מתוך כ-20 עבר.

ה-16 לחודש ראשון.

עוד לילה שקט עבר על כוחותינו. כולו על מנוע.

לפנות בוקר התחילה רוח קלילה, כ-8 קשר ואנחנו על מפרשים. הסירה מחליקה על המים באלגנטיות, עם נדנודים קלים.

אתמול לפנות ערב שוב הדגים, בעצם דג אחד, הנחיל לנו תבוסה. תפס את הפתיון, ז'ורזרה, קרע אותה והלך לדרכו. עם הפתיון.

המצב הוא שתי תבוסות ותיקו, לדגים.

העלינו את הג'יניקר במהלך היום, עשה קצת רוח, והרוח ירדה. הורדנו את הג'יניקר. אנחנו נהיים טובים בזה. מתאמנים. הבוקר אנחנו שוב עם חכה בחוץ. נראה.

ה-19 לחודש. לא ברור לי איזה יום.

עברו עלינו 2 -3 ימים די שגרתיים, למעט,

הפלגנו בקדמית, אני ישנתי. החלון היה פתוח לחריץ אחד, כדי שיהיה אויר וגם מקום לגל קטן-גדול להכנס.סידרתי, והרגשתי מאד מטופש.

התעוררתי עם רגליים רטובות, וגם עם סדינים רטובים.

דינה ממש לא התלהבה מזה. בלי כוס קפה, בלי בוקר טוב, שלחה אותי לאסוף את הסדינים הרטובים ולהפוך את המזרון.

לא התלהבתי מזה.

היה דיון, רם קול.

כמובן שסגרתי את החלון, אבל רק על סוגר אחד, קורה.

הגלים שמחו על ההזדמנות וגמרו להרטיב את התא ביסודיות.

שוב דינה לא התלהבה מזה.

הפעם כבר שתקתי. פשלה שלי.

הרמתי הוצאתי, והרגשתי טיפש.

זה היה כמדומני שלשום.

אתמול היה יום שגרתי.

בלילה בסוף המשמרת שלי, בחצות, דינה עולה להחליף אותי והרוח מתה.

מה עושים, עושים גשם.

אבל גשם זלעפות.

הראשי מסודר כך שישמש כמרזב, כול הגשם שבסביבה נשפך על הסוכך, ומהסוכך לקוקפייט.

חוויה.

גשם גשם  גשם. לני מצטרף אלינו, אמור לעלות למשמרת רק ב-03:00 אבל באמת גשם מצריך פיקוד.

יושבים שלושינו, דינה אני ולני בקוקפייט ונרטבים יופי יופי. הסירה נשטפת לגמרי, במי המבול ואנחנו שמחים בשביל שרון. עד שהיא מגיעה ומציעה שנוציא סבון וממש ננקה, עכשיו שיש מים בשפע. טוב, לא הוצאנו.

הסיפור הזה נמשך איזה שעתיים, וללא רוח. שטים על מנוע.

בשלב מסויים, הענינים נרגעים, ולני שצריך לעלות למשמרת ב-0300 מציע להישאר כבר עד הבוקר.

מתאים לנו. דינה ואני הולכים לישון. לא לפני שמחליפים תחתונים שכמובן התרטבו גם.

הבוקר, 06:30 אני מתעורר, לני עוד ער ומתחלפים. רוח עדיין אין. על מנוע.

בסביבות 08:00 סוף סוף יש רוח קלה, 8-10 קשר, צד, ואני מדומם.

יום שבת ה-22 לחודש. אנחנו כבר 9 ימים בים. הזמן עובר ביעף.

תנאים אידאלים. אנחנו מפליגים בפרפר כבר ימים שלמים. הרוח מאחורינו והתנאים נפלאים.

מה שפוגע באידיליה זה שהדגים צוחקים עלינו. בגדול. ביג טיים.

זה התחיל בדג שלקח זורזרה של 43 דולר עם החוט, לא אמר אפילו תודה ונעלם.

זה ממשיך בדג תועה מפעם לפעם הנוגס בחכה, מעורר מהומת אלוהים על הסיפון, מצמצמים מפרש פונים לרוח ועוד, והדג, בורח. או נקרע או נעלם. לפחות משאיר את הקרס והפתיון על כנו. 

חלק מהבעיה היא שאנחנו מפליגים ב—7-8 קשר וזה כנראה  יותר קשה לדגים.

עברה אותנו סירה מהמודל 57.5 והיא יותר מהירה. או בגלל הגודל, או שהם שייטים יותר טובים או שניהם.

אנחנו אמנם לא בתחרות, אבל הם חוצפנים.  

סירת הכפתורים שלנו מתנהגת למופת. אפס תקלות עד עכשיו. נפלא.

קיבלנו דיווחים בקשר על 3 או 4 סירות שנשבר להן החיבור של המנור לתורן,  מה שמנטרל את המפרש הראשי. אפשר להפליג עם חלוץ ו"סטיי סייל" המפרש הקטן מתחת לחלוץ אבל פחות מהר. מזל שנותרו להם רק עוד כ-2,000 מייל.

אנחנו מתקרבים לנקודת מחצית

הד רך. שימשיך ככה.

דינה ממשיכה לאפות   לחם נהדר. זה אמנם מזיק לדיאטה שלי אבל טעים מאד.

ה-23 לחודש,  יום ראשון.

עברנו כמחצית הדרך. נותרו רק כ-1,500 מייל. קטן עלינו.

אלוהי הדגים שמע, אתמול לני תפס מאי מאי, שניים, והיתה שמחה במעוננו.

הצוות מתפקד נהדר.

מקפלים את החלוץ, פונים קצת לתוך הרוח או למורד הרוח, הסירה מאיטה והדג בידי לני.

הדג הראשון ששבר את הבצורת היה המוצלח מכולם.

אני ישנתי, והם העלו את הדג, כולל האטת הסירה ללא דופי ובמיוחד, מבלי להעיר אותי,

יפה.

הגלים והרוח איתנו. או גבית או צד. 10-15 קשר, לפעמים קצת יותר ורצים.

אם צריך לחצות את הפסיפיק, כמעט, הרי זה מומלץ לעשות זאת לחצות את זה באוייסטר. בלי תקלות. הסירה בה מתארחים עונה על הדרישות.

מים ללא הגבלה. קיפול ופתיחת מפרשים בלחיצת כפתורים, כנ"ל הפעלת השירותים, גדול.

כמובן שיש כבר אחד מהחבורה המדווח על מתפיל מים מקולקל וזו בעיה.

גם את המים בשירותים מורידים עם מותפלים. לוקסוס.

אני כבר לא שומע חדשות כ-10 ימים ודואג שמא ביבי או שרה בצרות. אלוהים וביבי ושרה ממשיכים להתל בנו.

כדי להיות על הצד הבטוח, אני אקנה להם משהו יפה בטהיטי.

טוב, אני מתחיל לזבל.

עד כאן.

ה-26 לחודש.

לא כתבתי בימים האחרונים. לא היה על מה.

הימים עוברים בנעימים אבל, וטוב שכך, בשיגרה.

לא ציינתי יום בשבוע כי אני לא יודע מהו.

מזג האוויר מיטיב איתנו. נוח.

הסירה מחליקה על המים באצילות רבה.

אנחנו במערך פרפר, שזה ממש מערך יפה ודי נוח.

לטילטולים התרגלנו.

יש כול יום ב09:00 וב-18:00 שידור משותף של מיוחדים. משט ה"אוייסטרים", וכל אחד מדווח על מיקומו ועל אירועים  מיוחדים.

מתנהל דיון, האנגלים, ברובם במשט זה, לא מתווכחים.

הדיון הוא אם להפליג דרומה בקורס 240 ברוח צד, ובמהירות טובה, או מערבה בקורס 270 שזה הקורס ליעד, אבל ברוח גבית חלשה.

וכמו בבדיחה על ההוא שהתחתן, חלק חושבים ככה ןחלק חושבים אחרת.

הסירות האלה, שהקטנה בינהן היא 49 רגל, עושות 6-7 קשר, בכול מקרה.

אנחנו כבר שבועיים ללא מנוע ומפעילים רק גנרטור למילוי מצברים.

עם הדגיםלא הולך.

אתמול או שלשום, הוצאנו דג נחש, משהו דומה לצלופח. נראה מגעיל ולני החזיר אותו למים, עם פה כואב.

הדווח המעניין מהמשט הוא שלאחת הסירות התקלקל המתפיל והם עברו למשטר מים.

הבעיה העיקרית, תתפלאו, היא בריקון האסלות המתבצע עם מים מתוקים. מים מתוקים לא מייצר משקעים במיכלי צבירת מים שחורים וזה טוב.

אם אין מתפיל, זה כבר רע. לא ברור לי מה הם עושים, יש כמה אפשרויות אבל לא ניכנס לזה.

סירה אחת שלחה שתי הודעות. זו סירה המאויישת כמונו, על ידי שני זוגות.

זוג הבעלים וזוג חברים. אז זהו שכבר לא.

החברים הודיעו שהם יורדים באי הקרוב, עוד כ-1,000 מייל ימיים. זוג הבעלים הודיע שהם מחפשים צוות להמשך הדרך.

זהו. אצל האנגלים אין פרוט יתר. מעניין.

אצלנו הכול טוב ואנחנו מסתדרים נהדר, למרות שמתחילים לחזור על הסיפורים והבדיחות.

היום נגיע לקו ה-1,000 מייל, עוד מספר שעות וזה אומר שנותרו לנו 6-7 ימים.

12 ימים כבר עברנו.

ה-27 לחודש. יום חמישי, אני חושב. כמעט בטוח.

ירדנו מתחת לאלף מייל. משהו כמו עוד 5 ימים.

אנחנו כבר כמעט שבועיים בים ויש לנו רק 30 שעות מנוע הרבה שעות גנרט

הסירה מחליקה על המים, המתפיל מייצר מים, באדיבות הגנרטור, ומתקלחים מתי שרוצים.

אתמול היה יום שגרתי משעמם, ויופי, עד שלני המציא מערך חדש של מפרשים.

הפלגה בפרפר, מוט הרחבה בחוץ ועליו החלוץ ומצד שני הגיניקר, בתפקיד חלוץ נוסף. נראה נהדר, מפליג טוב, מהירות נחמדה, ברוח של כ-10 קשר, עד ש...

לני מצמצם קצת את החלוץ וזה מבלי להתבלבל מפתח קשר אמיץ ביותר עם המעלן של הגיניקר, והם לא נפרדים.

שניהם כרוכים זה בזה, החבלים, המנוע של החלוץ, מנוע הגלילה מרוב מאמץ מנתק.

ויש לנו שני מפרשים גדולים בחרטום  שלא זזים לשום מקום.

מעניין, עניין מאד.

לני מחליט שצריך לעלות לראש התורן ולהפריד בין החבלים.

אני מציע את שירותי ונדחה.

לני יעלה.

הים אמנם לא גבוה במיוחד אבל גם לא נמוך. יש יופי של נדנדה בראש התורן.

מעלים את לני לראש התורן עם חבל אבטחה כמובן, בפיוקדה של דינה, ואכן החבלים למעלה, מאוהבים.

לני חותך מה שצריך לחתוך והגיניקר צונח מעדנות למים.

אנחנו מנסים להעלות את השובב מהמים, אבל לני מתנדנד שם בראש התורן וזה נראה לי יותר חשוב.

אני מסכם את המצב ב"פאק דה ספיניקר", באנגלית זה נשמע יותר טוב וחוזר להורדת לני.

ירד.

קצת חבול אבל בחתיכה אחת שלמה.

נחים קצת מהשמחה ופונים למשות את החלוץ מהמים, קיפולו ואריזתו.

הבחור הזה סיים את תפקידו לחצייה זו.

אז זהו, משעמם לפעמים זה טוב. ביחוד בים.

אגב, הספיניקר לא ניזוק, חוץ מחבל אחד שצריך היה לחתוך.

מגולל החלוץ עדיין שובק ונראה היום מה איתו.

בינתיים אפשר לגולל עם ידית שתקועה בו באופן קבוע, תקעתי והשארתי אותה שם, בחרטום הסירה.

זהו עד עכשיו, כ-900 מייל ליעד. כ-5 ימים.

הראשון למאי, יום שני, עוד כ-310 מייל לאי הראשון.

לא כתבתי בימים האחרונים, כי  לא היה על מה.

אפילו  דגים לא באו  לבקר.

אני היום בן 72 שזה נשמע מדהים. כזה זקן.

אבל, לא מרגיש כך, ואפילו ירדתי בכמה ק"ג.

עליתי להפלגה הזו עם כ-10 ק"ג מיותרים ונדמה לי שנפטרתי מחלקם. הגדול.

יש סירות שכבר הגיעו ליעד ומספרות על אי מדהים.

יש גם אזהרה, בקשה, לא לסחור עם אנשי, או יותר נכון גברי הכפר שמציעים סחורות עבור רום.

נשות הכפר לא ממש נלהבות לסחורה זו. הגברים משתכרים.

זה אמור להיות כפר קטן של כמה מאות אנשים, ועכשיו נופלת עליהם שייטת של מליונרים בסירות מפוארות ובכמות גדולה.

מתפיל המים עובד יפה, המקלחת חופשית ואפשר לומר שאנחנו מפליגים בתנאי לוקסוס.

חוץ מהטילטולים.

אנחנו במערך פרפר, כבר מספר ימים, הסירה רצה 6-8 קשר .

התרגשות.

דג נתפס בחכה.

מצמצמים מפרשים, לני מגולל את  החכה, והדג בורח.

חוזרים לשגרה, פותחים שוב מפרשים ומחכים לדג הבא.

ברשת מתברר שיש לגברת אחת, צעירה, יום הולדת היום גם. נחמד.

זהו לבינתיים, עוד יומיים. אי"ה. ובס"ד. אמן סלע.

יום שלישי. ה-2 למאי ואנחנו פחות מ-100 מייל מהמאי הראשון.

אנחנו כבר 18 יום בים והזמן עבר לאט ומהר מאד.

אין דגים. היו כמה נשיכות רציניות שלא הבשילו.

אנחנו מתכננים להגיע בבוקר שזה עוד כ-16 שעות. כעת 17:00  ובקצב של 6 קשר, זה יביא אותנו לפתחו של האי ב-09:00 בבוקר.

אי"ה ובס"ד.

אני מת מסקרנות לגבי הנעשה בארץ ומה עלילות ביבי וצרתו.

התאגיד נפתח ?

הוגשו כתבי אישום נגד הצדיק ?

 הצדיקה ?

כשאני חושב שבגלל חשבון דולרים של גברת רבין רבין התפטר לעומת מקוששי המתנות הבזויים שלנו, אני מתפלץ.

הדרדרנו קשות.

טוב, מצב הרוח נהדר, של כולנו.

לא יכולנו לבקש זיווג יותר טוב להפלגה ארוכה כזו. אפילו השגעון של שרון לנקיון נראה לי בסדר גמור ואני הולך לשאוב מים מהים לרחיצת הקוקפייט.

מאחר ויש לנו זמן, אנחנו לא רוצים להגיע לפני אור ראשון, אור מלא, עצרנו לשחות בים.

לני סידר את המפרשים כך שהסירה תזוז כמה שפחות, (הייוו-טו), אבל הגלים הקטנים עשו את החוויה למעניינת וקצרה.

היה נחמד.

עכשיו אנחנו מחליקים על מפרשים ב-6 קשר, המתפיל מים עובד, וכולנו אחרי מקלחות. לטובת הסירה אומר, זה תנאי לוקסוס, אין מגבלות מים או חשמל.

אין גם תקלות  רציניות.

סירה אחת פיתחה בעיות בגנרטור שלה וזה אוטומטית משבית את מתפיל  המים שלה העובד רק על 220 וולט. כשלנו.  בכלל, הסירה מרושתת ל-12 וולט, 24 וולט וכמובן 220 וולט.

על המנוע, ינמר 110 כ"ס, כמו שלי, יש אלטרנטור נוסף, ל-24 וולט.

ללני היה רעיון שהעביר אותו לאוייסטר, להרכיב מתפילי מים שיעבדו גם על 24 וולט, ומסתבר שהם כבר עלו על הבעיה והמתפילים בסירות החדשות יהיו גם על 24 וולט.

 מאחר וכול ניקוז כאן הוא חשמלי, מהשירותים, המקלחות ועד למטבח,  הרבה משאבות, וכמובן במים מתוקים, מתפיל מים שאינו עובד יוצר אתגרים מענינים. (שואבים מי ים בדלי ושופכים לאן שצריך).

אז אם יש לכם מיליון פאונד, אפשר להתחיל לדבר על משהו.

 באי אליו אנו אמורים להגיע, יש חיבור לרשת ונעדכן אתכם וכמובן נתעדכן.

האי בעל 50 הגוונים של ירוק.  FATU HIVA

אתמול מוקדם בבוקר הגענו.

לקח לנו כמה נסיונות לעגון, האחיזה לא משהו, ולאחר נסיון אחד או שנים או שלושה, כולל הוצאת שרשרת ל-100 מטר, וקיפולה, הצלחנו.

היום יום חמישי, ה-4 לחודש.

הבעיה העיקרית שלי היא סיגריות.

נגמרו.

ירדנו לאי לחפש.

מאחר ואין בסירה ביצים, נאלצנו לזרוק אותם בלב ים. בעיות סרחון, מחפשים גם ביצים.

האנשים נחמדים. מאד.

מזג האוויר משקה את האי כול שעתיים. יורד גשם כול שעתיים. גשם, רציני, עובר ונשארים רטובים.

האי עובד על פרנקים מקומיים. לנו אין.

המכולת עובדת במיוחד על הכסף המקומי.

יש כאן בחור, בשם מארק, מגלף בעץ ובצדפות ובעצמות גדולות של דגים והוא גם מדבר קצת אנגלית.

כול היתר, צרפתית שוטפת.

מארק היחידי שמוכן להתיחס לדולרים. אבל אין לו כסף מקומי, יוציא בדואר, ויחליף לנו. יופי. מאחר וירדנו לחוף ב-12:00 החנויות וכול היתר סגוריות עד 14:30. סייסטה.

בינתיים מטיילים ומתרטבים. גשם  כול שעתיים או פחות. האנשים הולכים בגשם חופשי. גשם חמים.

הדיינגי מגלה סימני בעיות ההגה לא עובד.

לני פירק את ההיגוי   וההיגוי נעשה ידנית על ידי לני והמצערת על ידי שרון. עובד.

חוזרים לסירה, הסיור ברחוב הראשי של האי, כולל ביקור אצל דזירה, הגברת מבשלת בבית לתיירים כמונו, תמורת כ-20 דולר לאדם, מקבלת דולרים וקבענו למחר, שזה כבר היום ל-12:00.

על הרציף, דייג עם שלל רציני של דגי טונה.לני מתעניין בחצי טונה, חצי גדול כ-5-6 ק"ג, ומציע 20 דולר. הדייג מסרב. בשבילו זו חתיכת נייר, בעצם בד, עם תמונה של איזה זקן שהוא לא מכיר.

צודק.

למזלנו, ולאחר שקיבלנו תדריך מוקדם, ירדנו עם סחורות להחלפה.

לני מציע ליטר יין בקרטון, פחית בירה ושתי קופסאות שימורים.

או, זה מתקבל.

חוזרים לסירה עם טונה רצינית, ועוד פירות, פפיאה ופומלות שגם הוחלפו עבור יין ושימורים.

כמובן שבינתיים יורד גשם עוד כמה פעמים.

אנחנו בסירה, השעה כבר כמעט שלוש, ואני בלי סיגריות.

קשים יסורי נרקומן.

לני מציע שנרד שוב לחוף עם הדינג'י, נחליף כסף אצל מארק גלף העץ והמכולת תיפתח עד אז. נקווה.

הקטע עם הירידה לחוף עובר בסדר, היגוי של לני מצערת שלי.

מגיעים למארק, ואכזבה. הדאר סגור ואולי מחר.

זהו ?

אני שואל אותו כמה כסף מקומי יש לו ואשתו מביאה 5,000 פרנקים מקומיים שזה כ-50 דולר.

ניצלנו.

הולכים למכולת. עשירים.

סיגריות עולות כמו בארץ. שיהייה.

אני עוד מנסה לשכנע את בעלת המכולת כן לקבל דולרים אבל, אין בנק באי והיא לא מגיעה לבנק באי האחר. מרוחק רק כ-45 מייל. כן, ולא בדיוק אכפת לה למכור פחות.

קונים סיגריות, בייצים, שוב אנחנו סירה עם בייצים, חלב ורוטב סוייה לטונה.

הבוקר, מגיעות שתי סירות ממשט המיליונרים, נחמדים.

אתמול בדרך חזרה לסירה אנחנו נתקלים באחד מהם שהוא מהנדס  ומבין ענין. ההגה שלנו תקוע בגלל חלודה. הרבה גריז וניקוי וההגה משתחרר. לני מסדר את היתר ובדיוק לפני הגשם הגדול הבא, הסירה שוב בכושר לחימה.

על הרציף מתבצעות עבודות עם מחפר וטרקטור ופועלים. משלימים את תעלת הניקוז, למעשה נחל מבוטן, כמו נחל איילון, לכול אורך הכפר.

הכפר הוא צרפתי  והתקציבים באים משם.

החברה עובדים. בינתיים המעגן נצבע קצת בחום-בוץ אבל לא רציני.

זהו.

היום ארוחה אצל דזירה, בצהריים ואחר כך ניסע לעיר השניה כאן, הנמצאת בקצה השני של האי.

האנשים נחמדים מאד כאן.

יום שישי ה-5 לחודש מאי.

איזה דרך להתחיל את הבוקר.

שרון פתחה את מכונת הכביסה לעשות קצת כביסה, למטרות תרפיותיות, והמכונה שפכה מים  ושטפה את כול הסלון. חגיגה.

הסלון נשטף, פעילות אינטנסיבית של ספיגת המים ואנחנו עם סלון שטוף.

אתמול היה יום מדהים.

זה התחיל אצל דזירה, בארוחת צהרים מלכותית.

יש עיזים באי והם כנראה יוצאים לציד כשצריך.

היה גם פרי הלחם, תרנגולת וטונה חיה

כמובן אורז ועוד ועוד. . הכול מדהים.

הגשם יורד כאן ללא הפסקה. לא פלא שהאי כול  כך ירוק, כול הזמן משקים.

התוכנית היא מיד לאחר הארוחה, לנסוע לעיר הגדולה בקצה השני של האי.

מה שמפריד בין שתי העיירות הוא הר גבוה ועליו דרך מתפתלת, ברובה בוץ.

בגלל הגשם הצלחנו לגייס רק נהג אחד, פרנק.

נדחסים טנדר טיוטה של 5 איש, הצטרף אלינו תום מסירה אחרת שמדבר גם צרפתית.

היה שנתיים בסנגל בחיל השלום האמריקאי.

נוסעים. כ 45 דקות מטפסים,ועוד 45 דקות מחליקים במורד ההר.

הנוף מדהים. גונגל, יער גשם וכמובן גשם.

לצידי הדרך עצי פרי.

כול מה שהם צריכיםלעשות זה להתעורר בבוקר והכול מוכן על העצים.

מגיעים לעיר הגדולה, ושם גם מחליפים לנו כסף. מדולרים למטבע מקומי.

היו לנו כבר 3 שערי חליפין,   80 פרנק לדולר, 90 פרנק לדולר וגם 100 פרנק לדולר.

העיר הגדולה נחמדה. אחרי חליפין בסופר מרקט נוסעים  לקנות ציורים מקומיים על ניר מקליפת עץ.

החברה קונים. אנחנו לא. איזה מזל שדינה ואני באותו ראש, שלה, כבר 50 שנה.

וצריך חזור.

החלקות הבוץ בדרך לשם הופכות להיות עליות בוץ קשות.

לטנדר טיוטה שלנו יש הנעה קידמית והרבה שילובים ופרנק משתמש בכולם בהצלחה עד ש....

יש עליה אחת שמנצחת.

אנחנו תקועים. מחליקים חזרה במורד והפתרון, הנכון, של פרנק הוא שאנחנו הגברים נעלה על תא המטען שבחוץ, נקפוץ כדי לתת יותר משקל לחלק האחורי הוא יסע  מהר עם הרבה תנופה ונקווה לטוב.

נעמדים שלושה חטיירים, אבל בכושר טוב, על תא המטען נאחזים   במה שיש ופרנק מרביץ גז.

הטנדר מטלטל לכול הכיוונים, אנחנו מטלטלים ונתקלים אחד בשני, נראים כמו צוות דא"ש אבל בלי המקלע, והטנדר מקפץ במעלה ההר כמו טורף.

וואלה עלינו.

ולא איבדנו אף מישקולת.

יתר הדרך הופכת לשגרתית. עם נופים מדהימים.

חזרנו עייפים אך מרוצים.

התוכנית היא בערב לרדת שוב לחוף לראות את המקומיים מתאמנים בתיפוף, משהו כמו מיומנה, לקראת המלחמה הקרובה.

אני מחליט לשמוע אותם מהסירה, אחרי מקלחת טובה. מים ללא הגבלה, מוצא

הפטנט הזה של מוצא חן בעיני מאד.

עוד קודם בעיר הקודמת ראינו צוות של 8 חותר במרץ בקנו המקומי, כמו בסרטים.

בטוח הם מתכוננים למלחמה.

זהו גם אחד האיים בו הפסיקו להיות קניבלים לא מזמן, ואנחנו מקווים שהם לא חידשו את הנוהג.

לני יצא לסיבוב פרידה מסירה אחרת, ולהחזיר כסף לתום ואנחנו לאי הבא, כ-45 מייל מכאן

יום שישי ה-14 לחודש. סנטה קרוז

היום אנחנו מתכננים לצאת מגלפגוס לפולינזיה הצרפתית. הקטע הזה כנראה יחכה עד שנגיע לשם מאחר ואנחנו במצוקת "ביטים" בטלפון ושומרים זאת לשיחה אחרונה לבינתיים, עם הילדים.

אתמול היה יום מעניין. התחיל בעליה שלי לראש התורן, להחליף את מד הרוח שאינו עובד.

כלומר, עובד, מראה מהירות רוח, אבל, לא מראה כיוון. בעיה קשה. איך נדע מאין נושבת הרוח.

לני עשה את העבודה הקשה. לחץ על כפתורי הווינץ החשמלי, דינה הייתה אחראית על חבל ההבטחה ועל ההורדה.

האמת, התורן די התנדנד והיה "סווינג" די רציני למעלה. אני כדי להימנע מסחרחורת הייתי צריך לעצום את העיניים מפעם לפעם. החלפתי את המכשיר, אכן הישן היה סדוק ונראה מקולקל. אבל, עדיין לא עובד. כנראה שהבעיה היא בתושבת וזה כבר סיפור להחליף.

לני נסע לטיול  ואני נשארתי עם הגברות שהלכו לשוק הירקות. גם לי היה תפקיד. סבל.

הגברות רוקנו את שוק הירקות ואני התמודדתי עם המשקלות.

אחר קיום מצוות בסירה, שנת אחר הצהריים, ירדנו לפגוש את לני בחוף. חזר מלא חוויות.  ראה אריות ים, ראה דגים ראה וראה.

בימים אלה אצלהם חג הפסחא, שאלתי מישהו נוצרי למשמעות החג והוא באמת הפגין בקיאות מופלאה ולא ידע במה מדובר.

בכול מקרה, שעות הקבלה במשרד ההגירה, זה שאמור לחתום לנו על הדרכונים, מוגבלת.

משרד ההגירה כמובן רחוק מהנמל ולקחנו מונית.

הצלחנו למצוא את הנהג הכי "מבריק" בעיר שלא ידע מה אנחנו רוצים ממנו.

שרון עלתה בקשר מול המתאמת שלהם כאן שיודעת ספרדית והיא הסבירה לנהג לאן לנסוע.

הגענו. 16:25 והבחור סוגר את העסק.

שעות הקבלה הן עד 16:30. קצת בקשות ותחנונים והוא מוכן לקבל אותנו.

סיפור.

מתחיל לתקתק במחשב ולהחתים דרכונים.

הפתעה.

מסתבר שאני מבוקש על ידי האינטרפול. איך תפסו אותי, איך ?

בירור קצר שלו אצל הממונים עליו ומוחלט שיחתים לי את הדרכון, הוא ירשום את שם הסירה והם יבררו. כנראה שיש דרכון מזוייף במערכת עם מספר הדרכון שלי.

הדרכון שלי חדש. ביומטרי. לך תדע.

המונית, לבקשתי המתינה לנו והתחנה הבאה היא חנות לאביזרי דייג.

לני מתכנן לרוקן את הפסיפיק מדגים.

אבל, לך תסביר לנהג המונית המבריק, שכמובן דובר ספרדית שוטפת ואפילו לא מבין בתמונות ששרון מראה לו של כול מיני דגים. הפתרון, נוסעים לחבר שלו שמדבר אנגלית, והוא מסביר לנהג לאן להגיע.

הביא אותנו לחנות ציוד ליאכטות שיש בה הכול ובמחירים יוצאים מהכלל, גבוהים.

אפילו בארץ הציודים יותר זולים. חנות מפוארת שיש בה הכול, וביוקר.

כך או כך, לני מצטייד וחוזרים לעיר.

לארוחת ערב אנחנו הולכים למסעדה היפנית שמצאנו, בפעם השלישית.

יש כמה אסכולות בעניין  מסעדות.

יש כאלה שרוצים לנסות כול יום משהו חדש ויש כאלה, כמוני, שמרגע שמצאו מקום טוב, חוזרים אליו שוב ושוב.

בכול אופן, אנחנו במסעדה היפנית בערב השלישי ברציפות וכבר מכירים אותנו.

כן, אני גם מזמין אותה מנה, פעם שלישית ברציפות, טונה טרייאקי, וזה שוב מעולה.

דינה  כמובן מנסה משהו חדש, לפחות זה, ומאד מרוצה מהמנה. משהו חי עם הרבה אורז מסביב.

היא אוהבת לנסות דברים חדשים, למזלי, רק באוכל, כנראה.

כאשר שוטטנו בעיר פגשנו שוב את חברנו הפולני ישק.

זה עם הסבתא היהודייה.

שוחחנו קצת על עניני מוצא, במיוחד הדמיון הרב של משפחת פייגלשטיין, דינה, לקוזקים. כן מישה היה יכול להיות האטמן, ראש שבט, קוזקי למהדרין.

ומסתבר, שישק הוא נציג הקוזקים לאיים הקריביים, מעין קונסול של כבוד עם דרגת יצוג של קולונל. השנה כנראה יקבל קידום לתת אלוף.

אז זהו לבינתיים, עוד מעט נפסיק עם הנידנודים שבעגינה ונצא לדרך.

כתבה אחרונה לשבועות הקרובים.

ום חמישי ה-13 לחודש. סנטה קרוז

י

המדור לחיפוש קרובים.

זה קורה כמעט כול קיץ. אני מוצא קרובים, רחוקים, שיש להם סבא או סבתא יהודיים.

זה התחיל עם יאשק, עם סבתא  יהודיה, ואתמול זה קרה לנו עם גיימס.

מאחר ולא נראה לי שהוא חפץ בפרסום רחב מידיי, אני מבקש לשמור זאת חסויי.

וזה היה ככה. (תודה למאיר שלו).

יצאנו לארוחת ערב במסעדה היפנית החביבה עלינו.

היינו בה שלשום ונהנינו. אני שמרן מטיבעי ואם מצאתי משהו טוב, למה לחפש צרות.

ישב על ידינו גיימס, לבד. מסתבר שבגלל אי הבנה הצוות שלו במקום אחר והוא לבד. הזמנו אותו להצטרף והתפתחה שיחה. הוא שאל המון שאלות על היסטוריה יהודית ואני כמובן שמחתי מאד להרצות לו על כך. כיסינו הרבה נושאים. מגירוש ספרד, עד למלחמת השחרור ובדרך גם ביקרנו את משפט דרייפוס ותחילת הציונות המדינית.

ולפתע, הוא סיפר שסבא שלו היה יהודי, ממקימי בית הכנסת באיזה עיר בטסמניה. מעניין.מעניין מאד.

דיברנו גם על נושאי צוות.

היה אצלו, מלקולם, זה שהיה מספיק חסר מזל, לציין בנוכחותי שיהודים הם באוריינטציה של כסף. כמובן שהוא קיבל הרצאה ממני, שחצנית ומתנשאת מאד. הסברתי לו שאנחנו היהודים יותר בעניין של השכלה ולימוד. ההערה של גיימס היית שא', הוא היה איש צוות גרוע והוא שמח שעזב, וב' מלקולם הוא רודף כסף בעצמו.

בכלל, נושא הצוות הוא דבר שעולה כול פעם מחדש.

ישבנו גם עם ישק והוא סיפר לנו את "צרותיו".

יש לו אישה אחת מבוגרת, די נחמדה ולא מבינה כלום בים ואיש מבוגר יותר, כנראה בגילי, שיש לו סירה בפולין והוא מפליג על האגמים שם. סירה קטנה כנראה.

בינתיים יש להם ויכוחים לגבי ידע וגם דיון בנושא של מי גדול יותר. מכול הספרים שקראתי בנושאי הים, אין למעשה ספר שאני יודע עליו, על נושאי וצרות שיש עם צוות.

לישק גם אין עוד צוות לגבי המשך הדרך אחרי הפולינזים.

לא לכול אחד יש מזל כמוני עם אישה שאוהבת, מבינה ונהינית מההפלגות.

רוב הנשים, או חלק גדול מהן, מוכנות לביקורים קצרים בלבד.

כמו שאנחנו, דינה ואני, מספרים לכולם, הסוד לנישואים ארוכים ומאושרים, הוא מזל. מזל. מזל.

זהו

יוסי חזר כרגע מראש התורן. החלפת מד רוח. מד הרוח הקודם לא מראה כיוון. מראה מהירות הרוח.

יוסי  עלה לתורן במינסע , כסא, לני מושך את החבלים דרך הויינץ.  אני על ההבטחה. משחררת חבל נוסף, בזהירות.

הכל עבר בשלום. המכשיר הקודם שבור, יוסי הרכיב את החדש.

עדין אין כוון רוח. נדמה לי שגם מהירות אין כרגע. לא נורא. נסתדר.

מחר אנחנו יוצאים להפלגה הארוכה. אמור לקחת 3 שבועות. עוושים קניות רבות כרגע. מים, חשוב מאד. מצים, שימורים, קמח (לאפיית לחם, יש לי מתכון קל מאד),. מחר בבוקר נצא לקנות פירות והירקות טריים שאולי יחזיקו שבוע, שבועיים.

תוכלו לעקוב אחרי התקדמות הסירה באתר:

https://my.yb.tl/SailingwithShalen/                

אולי בערב, או מחר בבוקר יוסי יוסיף עוד פרסום.

יום רביעי ה-12 לאפריל. סנטה קורז , גלפוגוס

הייתה לי כתתבה קודמת שלא עברה את הצנזורית. כנראה שהבעתי את דעתי על כמה דברים שלא לרוח הצנזורה.

ננסה שוב, בעדינות.

אתמול בערב חזרנו לסירה בטקסי ים, עם חלק מהצוות של "פליקס"

פליקס היא מנועית "קטנה" מזן המגה יאכטות. הצוות מונה כ-20 איש. הבעלים מגיע אליהם בטיסה במטוסו הפרטי. נקודת המפגש הבאה שלהם תהייה בטהיטי. עיקר עיסוקם הוא בנקיון האוניה. מעניין.

ורק כאשר "פיליקס" קבע את שליטתו בגודל הסירות העוגנות כאן, הגיעה אוניה חדשה, מאותו הסוג ונדמה לי שהיא גם גדולה  יותר.   ים אכזר. תמיד יש יותר גדול.

מוסד המוניות ים שלהם מאד נחמד.

כול נסיעה עולה דולר. לא משנה המרחק או מה אתה סוחב איתך. אנחנו סוחבים די הרבה. מים ומצרכים.

גם ביבשה המוניות שלהם מענינות. אלו טנדרים, בעיקר טיוטה, סטייל דע"ש, תא נהג כפול ל-4 אנשים ומשאית פתוחה  מאחור.

והנסיעה ברחבי העיר, הפתעה. דולר.

שוב נפגנו, במקרה, עם הפולני החביב שלנו ישק. מסתבר שהוא מפעיל קטמרן בקריביים ובילה הרבה זמן באותה מספנה שבה היינו בגרנדה. החלפנו חוויות והשמצות בכייף.

כרגע יש לו בעיית צוות. הצוות שלו לחציה לא משהו, ולהמשך אין לו צוות בכלל.

הים קצת גלי כאן ונושא העלייה לראש התורן להחליף את מד הרוח, לא עלה.

לנו וגם לאחרים בסביבה יש בעיות של סתימת צנור מי הקרור של הגנרטור. נתפסים שם, לפני המסנן, כל מיני אצות ים. ברגע שאין זרימת מי קרור ים, הגנרטור "חותך. לני מנקה את הכניסה, שהיא לפני המסנן, והגנרטור חוזר לחיים.

לני רוצה  להחליף את האימפלור של הגנרטור, אני לא מתלהב, יש על האימפלור רק 100 שעות, אבל יש קפטן ונראה.

 נהייה פה עד יום שישי ה-14 לחודש. מזל שיום שישי לא חל על ה-13 לחודש אחרת היינו נאלצים לדחות את היציאה. לא שאני מאמין באמונות טפלות, אבל יש עובדות בנושא.

אני קורא את החדשות מהארץ, באדיקות, ומצטער לקרוא שאנחנו לא צריכים מחבלים. עושים את השטיות שלנו לבד. כמה מצער.

ולהבדיל, אלפי הבדלות, אנחנו מקבלים דווח מצולם מהנכד החדש, והקטנציק עושה רושם טוב. אומנם עוד לא אמר שום דבר חכם אבל נחכה בסבלנות.