יום שישי ה-14 לחודש. סנטה קרוז

היום אנחנו מתכננים לצאת מגלפגוס לפולינזיה הצרפתית. הקטע הזה כנראה יחכה עד שנגיע לשם מאחר ואנחנו במצוקת "ביטים" בטלפון ושומרים זאת לשיחה אחרונה לבינתיים, עם הילדים.

אתמול היה יום מעניין. התחיל בעליה שלי לראש התורן, להחליף את מד הרוח שאינו עובד.

כלומר, עובד, מראה מהירות רוח, אבל, לא מראה כיוון. בעיה קשה. איך נדע מאין נושבת הרוח.

לני עשה את העבודה הקשה. לחץ על כפתורי הווינץ החשמלי, דינה הייתה אחראית על חבל ההבטחה ועל ההורדה.

האמת, התורן די התנדנד והיה "סווינג" די רציני למעלה. אני כדי להימנע מסחרחורת הייתי צריך לעצום את העיניים מפעם לפעם. החלפתי את המכשיר, אכן הישן היה סדוק ונראה מקולקל. אבל, עדיין לא עובד. כנראה שהבעיה היא בתושבת וזה כבר סיפור להחליף.

לני נסע לטיול  ואני נשארתי עם הגברות שהלכו לשוק הירקות. גם לי היה תפקיד. סבל.

הגברות רוקנו את שוק הירקות ואני התמודדתי עם המשקלות.

אחר קיום מצוות בסירה, שנת אחר הצהריים, ירדנו לפגוש את לני בחוף. חזר מלא חוויות.  ראה אריות ים, ראה דגים ראה וראה.

בימים אלה אצלהם חג הפסחא, שאלתי מישהו נוצרי למשמעות החג והוא באמת הפגין בקיאות מופלאה ולא ידע במה מדובר.

בכול מקרה, שעות הקבלה במשרד ההגירה, זה שאמור לחתום לנו על הדרכונים, מוגבלת.

משרד ההגירה כמובן רחוק מהנמל ולקחנו מונית.

הצלחנו למצוא את הנהג הכי "מבריק" בעיר שלא ידע מה אנחנו רוצים ממנו.

שרון עלתה בקשר מול המתאמת שלהם כאן שיודעת ספרדית והיא הסבירה לנהג לאן לנסוע.

הגענו. 16:25 והבחור סוגר את העסק.

שעות הקבלה הן עד 16:30. קצת בקשות ותחנונים והוא מוכן לקבל אותנו.

סיפור.

מתחיל לתקתק במחשב ולהחתים דרכונים.

הפתעה.

מסתבר שאני מבוקש על ידי האינטרפול. איך תפסו אותי, איך ?

בירור קצר שלו אצל הממונים עליו ומוחלט שיחתים לי את הדרכון, הוא ירשום את שם הסירה והם יבררו. כנראה שיש דרכון מזוייף במערכת עם מספר הדרכון שלי.

הדרכון שלי חדש. ביומטרי. לך תדע.

המונית, לבקשתי המתינה לנו והתחנה הבאה היא חנות לאביזרי דייג.

לני מתכנן לרוקן את הפסיפיק מדגים.

אבל, לך תסביר לנהג המונית המבריק, שכמובן דובר ספרדית שוטפת ואפילו לא מבין בתמונות ששרון מראה לו של כול מיני דגים. הפתרון, נוסעים לחבר שלו שמדבר אנגלית, והוא מסביר לנהג לאן להגיע.

הביא אותנו לחנות ציוד ליאכטות שיש בה הכול ובמחירים יוצאים מהכלל, גבוהים.

אפילו בארץ הציודים יותר זולים. חנות מפוארת שיש בה הכול, וביוקר.

כך או כך, לני מצטייד וחוזרים לעיר.

לארוחת ערב אנחנו הולכים למסעדה היפנית שמצאנו, בפעם השלישית.

יש כמה אסכולות בעניין  מסעדות.

יש כאלה שרוצים לנסות כול יום משהו חדש ויש כאלה, כמוני, שמרגע שמצאו מקום טוב, חוזרים אליו שוב ושוב.

בכול אופן, אנחנו במסעדה היפנית בערב השלישי ברציפות וכבר מכירים אותנו.

כן, אני גם מזמין אותה מנה, פעם שלישית ברציפות, טונה טרייאקי, וזה שוב מעולה.

דינה  כמובן מנסה משהו חדש, לפחות זה, ומאד מרוצה מהמנה. משהו חי עם הרבה אורז מסביב.

היא אוהבת לנסות דברים חדשים, למזלי, רק באוכל, כנראה.

כאשר שוטטנו בעיר פגשנו שוב את חברנו הפולני ישק.

זה עם הסבתא היהודייה.

שוחחנו קצת על עניני מוצא, במיוחד הדמיון הרב של משפחת פייגלשטיין, דינה, לקוזקים. כן מישה היה יכול להיות האטמן, ראש שבט, קוזקי למהדרין.

ומסתבר, שישק הוא נציג הקוזקים לאיים הקריביים, מעין קונסול של כבוד עם דרגת יצוג של קולונל. השנה כנראה יקבל קידום לתת אלוף.

אז זהו לבינתיים, עוד מעט נפסיק עם הנידנודים שבעגינה ונצא לדרך.

כתבה אחרונה לשבועות הקרובים.