טיול באי ST. LUCIA

החלטתי להיות תיירת רגילה.

-אתמול הצטרפתי לקבוצה של חמישה אנגלים מאוניית פאר שעגנה ב-CASTRIES עיר הבירה של האי לטיול תיירים של החלק המערבי של במיניבוס מרווח, מדריכה צעירה בת 23, מצחיקה, דברנית.

התחלנו בעיר הבירה הקרובה למרינה (20 דקות נסיעה ), היה יום ראשון כך שכולם היו בכנסיה ולא נכנסו לראותה אבל הסתובבנו במרכז וראינו עץ גול ועתיק בן למעלה מ-400 שנה, שזה היה הדבר היחיד שהלכנו לראות. יום ראשון הכל סגור במיוחד השוק . עשינו סיבוב בעיר עם הרכב והמשכנו הלאה.

מה שהיה מעניין היו יערות הגשם שעברנו דרכם (אצרף תמונה)

ירוק, גבוה צמחיה עשירה. יורד פה הרבה גשם, כמעט כל יום יש טיפוף של רבע שעה לפחות. היום יום מעונן ונראה כמו חורף בארץ. ועכשיו העונה היבשה, ביוני מתחיל ממש לרדת גשם.

היה להם הוריקן בנובמבר והנזק הגדול נעשה בגין שיטפונות ומפולות בוץ שקברו כבישים וכמה בתים. אריאל הלך לטייל במפלים ואמר שכל הדרך למעלה הייתה הרוסה והיה מאד קשה לטפס, הכל נהרס בסופה המדריכה אמרה לנו שלפני ההוריקן המפלים היו אחת האטרקציות שאליהם היו נוסעים. עכשיו צריך לחכות שיתקנו את הכבישים וינקו את מפולות הבוץ. לפי הבנתי זה הולך לאט מאד.

PETIT PITON and GROSS PITON האטרקציה של סנט לוציה הם הפיטונים אלה שני הרי וולקנו ירוקים המגיעים עד הים, מרשימים . לא טיפסנו עליהם

יש אפשרות טיפוס, אך לא הפעם .אולי בשנה הבאה נעצור פה שוב ויהיה לי עם מי לטפס. אז הגענו רק לתצפית מולם.

נסענו דרך וולקנו שקרס פנימה ויש כביש דרכו, מוביל למעיינות גופרית רותחים ומעין חם. צפינו בנוף מקסים וירוק.

הראו לנו בגן מטופח ויפה את כל הפירות והירקות שמגדלים באי , כולל תבלינים שהכרתי רק כאבקה.

נסיון שני לחצות את האוקינוס האטלנטי

29 לינואר 2011
שלום לך יומני היקר.
מזמן לא כתבתי או שהיה קשה עד בלתי אפשרי לכתוב או שלא היה לי ראש לזה.
בכל מקרה, הכל כשורה אהובותי ואהובי.
הגענו לפני כ 3 ימים ב – 26 לינואר, לפנות ערב. ממש בזמן.
כבר כשנכנסנו למפרץ רודני ביי, התנודות ירדו, והסירה התייצבה, מה שתרם לשינוי מאד מרענן מאד.
אתחיל מהסוף.
הגענו לכאן עם רשימת תיקונים של בערך 20 פריטים קטנים וקטנים פחות אבל שום דבר רציני כמו המנוע שהיה לנו בכף וורדה.
המרינה כאן נחמדה מאד.
אנחנו עדיין מתנדנדים קצת אבל זה רק במחשב הפנימי שלנו. הקרקע והמרינה כאן שקטים ויציבים.
אתמול יצאנו ל"מסיבת רחוב" שעיקרה מוזיקה ואוכל. נסיעה לשם וחזרה עם מונית.
את רוב הזמן אנחנו מבלים בתיקונים ובמנוחה.
אז נתחיל עכשיו מההתחלה.
יצאנו מכף ורדה ב צהרים ב-8 לחודש.
המעבר הוא בין האיים ויש אפקט וונטורי המעלה את הרוח ל20-25 קשר.
היה נחמד, פתחתי חלוץ ואנחנו ,טסים במהירות של 6 ו7 ו8 קשר.
הרוח עולה והגיע הזמן לצמצם מפרש חלוץ. המפרש חושב אחרת, מתנופף לכאן ולכאן ובסוף גם נקרע.
התחלה "נהדרת".
הצוות מודאג ואני מסביר שדווקא לחוץ יש לי 3 חלופות. מפרש סערה, מפרש קוד 0 וגיניקר.
אחר הצהרים, מאוחר יותר, אין רוח ואין ציפורים, רק גלים מאחור וטלטולים שנרגיש במשך השבועות הקרובים. פותחים מנוע, כדי לתת קצב לעניין.
אנחנו מתחילים את המסע שלנו לסנט לוצייה עם מד מרחק שמראה 2083 מייל ימיים ליעד
אחרי יממה למחרת, ה-9 לחודש, עברנו כ-83 מייל. מד המרחק מראה 2,000 מייל. זה רק עוד כ – 400 שעות.
אנחנו נותנים לסוללות לרדת וכשהם מגיעות למתח של 11.3 וולט, מפעילים גנרטור.
עד עכשיו, לא צריך מנוע.
ה – 10 לחודש, מסתבר כיממה טובה, עוברים 136 מייל. הגנרטור מופעל כל 4-5 שעות, כדי למלא מצברים. ההגה האוטומטי עובד קשה עם הרוח והגלים מאחור.
מה שקורה זה שהסירה תופסת גל, הגל לוקח את הסירה קצת הצידה ואז ההגה האוטומטי מחזיר אותה לכיוון.
אנחנו מפליגים ברוח גבית קהה, לא בגבית מלאה מאחר וגבית מלאה תתרום לטלטולים עוד יותר חזקים ולנפנוף של המפרש מצד לצד. גם ככה צריך לאבטח את המנור שלא ישנה מפנה לרצונו החופשי מה שמתורגם למעבר חד וקולני שלו מד לצד ולמכה חזקה במנור. אם מתמידים עם זה לאורך זמן המנור מתעייף ונשבר. לא רצוי.
כדי למנוע את זה המנור קשור בקצהו עם חבל אבטחה לטבעת בסיפון והחבל מגיע עד תא הניווט שם ניתן לשחררו או למתוח אותו כפי שנדרש.
עוברת עוד יממה, עוד 116 ליעד, ואנחנו מחליטים להדליק מנוע, לוודא שהוא איתנו
ואכן ב1330, ב-11.1.2011 המנוע מסתובב כמה פעמים ולא נדלק. אין מנוע ? ועוד בהתחלת הנסיעה ?
אני מציע לטעון את המצברים למצב יותר מלא מאשר ה – 11.3 וולט שלנו ולאחר שעתיים לנסות שוב.
זה בערך גם הרעיון היחיד שיש לי. זה לא שאי אפשר לחצות אוקינוס ללא מנוע אבל,
עוברות שעתיים די מתוחות, המצברים נטענים ל-12.6 וולט, אריאל מנסה ויש מנוע. איזו הקלה.
אנחנו כמובן מקפידים עכשיו לסגור את ברז מי הים בכל הפסקת מנוע וכמובן לפתיחתו עם הפעלת המנוע.
מחליטים על מדיניות הטענת מצברים חדשה. נטעין מחדש כל פעם שהסוללות ירדו ל12.3 וולט ולא נחכה לירידה שלהן ל - 11.3 וולט.
נותנים למנוע לעבוד איזה שעתיים מכבים, נותנים למצברים לרדת קצת ומפעילים גנרטור לשעתיים.
זהו, נכנסים לרוטינה הזו ומחליטים להפעיל מנוע כל 12 שעות, לראות שהוא עוד איתנו.
הסירה ממשיכה להיטלטל, וזה מעייף. כדי ללכת בסירה אתה צריך להיאחז במשהו ובכל דקה, להישען על קיר אחר.
אני עוד מהיום הראשון עובר לישון בסלון. הסיבה העיקרית היא כדי להיות זמין לתא הניווט כאשר יש שינויים ברוח או מזג אוויר.
אנחנו מגלים מהר מאד, מה שהיה ידוע לנו מסיפורים ומהספרות. מגיע ענן גשם כהה יותר או פחות, הרוח עולה, ל20-25 קשר, גבית, אני מיישר את הסירה לגבית מלאה, רץ עם הרוח, מטלטל קצת יותר, סופג את הגשם, הענן עובר תוך 10-20 דקות וחוזרים לשיגרה. הפלגה בגבית כהה.
כדי להחליף את החלוץ שנקרע, אריאל ואני מעלים את מפרש הסערה, שגם מוסף לנו משהו במהירות וגם מאזן את הסירה.
באותו ערב של ה11 או ה-12 ה"צוות" שואל אותי מה יקרה אם אני לא אהיה זמין ובמצב תקין.
אני מסביר להם שיצטרכו לצמצם קצת את הראשי, למקרה של עלית רוח ובכל מקרה יש להם מנוע לכ-שליש מהדרך. לא בטוח שזה מרגיע אותם במיוחד. מחליטים שאשאר זמין וזהו.
אני הולך לישון בתא שלנו, מניח את הראש וקופץ בבהלה הסירה מתהפכת. רק בראש שלי. ברגע הראשון אני באמת חושב שהסירה מתהפכת אבל ברגע שהיא עושה שנים שלושה סיבובים אני מבין שיש לי סחרחורת. (מין קרוב רחוק של מחלת ים.)
לוקח כמה דקות והסירה מפסיקה להסתובב סביב עצמה. אני שוכב בשקט ולא מעיז להזיז את הראש. כל זמן שאני לא מזיז את הראש, הסירה נשארת יציבה.
זה היה השלב שבו עברתי לישון בסלון.
הסיפור הזה עובר תוך יום יומיים. מה גם שקל להתמודד איתו. נשכבים בשקט,עוצמים עיניים ולא מזיזים את הראש. בכל מקרה זה עובר.
אנחנו נכנסים לשיגרה די מייגעת. טילטולים, גלים די גבוהים, שפריצים מפעם לפעם ששוטפים את תא הניווט, שינה מקוטעת בלילה והסתכלות במד המרחק ליעד שיורד בקצב איטי של 100-120 מייל ליממה.
אנחנו מחכים לציון דרך של 1000 מייל ליעד ומחשב כל פעם כמה מהדרך נוכל לעשות רק עם מנוע אם נידרש.
מגיעים ל-17 לחודש ולסביבות ה – 1000 מייל ליעד.
17 זה מספר לא אהוב עלי. לא יודע למה.
ובאותו יום אנחנו מקבלים שלוש סערות גשם. כל אחת קצרה אבל אלימה ורטובה.
ה"צוות" מאד אדיב ומוכן להשאיר לי את ההיגוי והשהייה בחוץ לטובת סערות אלו. האמת שזה לא בדיוק סערות. זה "סקוויל" וזה משבי רוח חזקים מהרגיל מלווים בגשם הנמשכים 10-20 או קצת יותר דקות. לא מי יודע מה. (אבל רטוב).
דינה ואריאל מורידים תחזית מזג אוויר דרך הטלפון הלוויני והמחשב שלי ומייעצים לקחת יותר צפונה ולהימנע מסערות מדרום לנו.
ואכן עובד. אנחנו חולפים את העננים והגשם והרוח הנמצאים מדרום לנו לתאריכים 17-18 לינואר.
אנחנו כאמור ברוטיה. אני מחשב מרחק ליעד כל יממה מ-12 עד 12.
ב- 1400 אריאל שולח דיווח ומיקום לתמר שנבחרה להיות מרכז מיידע. ב-1500 אריאל ודינה מסמנים נ.צ. על תווין המפות ומשווים מרחקים. כרגיל בסביבות 120 מייל יממה.
אנחנו כבר ב-24 לחודש, הגנרטור מחליט שהוא היה משעמם מידי עד עכשיו ומתחיל לעשות בעיות.
הוא מתחיל לייצר 250 וולט, טוען ב-60 אמפר וכאשר אני נותן לו, הוא שורף נתיך ויוצא מהמשחק.
בשלב זה אנחנו כבר במרחק של כ-400 מייל מהיעד, ממש קרוב, אני מחליט להפעיל את המנוע עד שנגיע. יש לנו מספיק דלק ואין בעיה.
אני מברך את ׂאומברטו מכף וורדה, המכונאי שסידר לנו את המנוע אבל אריאל מציע לדחות את הברכות לאחר נגיע. מקבל.
במרחק של 30-40 מייל מבעד לעננים, אנחנו רואים את סנט לוציה. היום האחרון להפלגה הוא גם יום גשום אבל למי אכפת.
לפנות ערב, ה-26 לינואר 2011 אנחנו מגיעים. מתקשרים למרינה, מקבלים מקום עגינה ו"עשינו זאת,"
האדמה והרציף ממשיכים להתנדנד אבל מקווים שזה יעבור בימים הקרובים.
עכשיו כבר אפשר לברך את אומברטו ללא הסתייגויות.
ערב. איזה כיף ללכת לישון בלי טילטולים ובלי לקום לממרת באמצע הלילה.
סך הכל נסיעה ארוכה ומעייפת אם כי בסך הכל ולשמחתי הרבה די משעממת.
אז, הכל כשורה אהובותי ואהובי אנחנו בקריביים.

2011–01–03

3 לינואר 2011–01–03

משונה לכתוב שנה חדשה אבל נתרגל.
יש אלוהים. המנוע עובד. יצאנו לנסיעת מבחן והכל טוב.
פיריקי, הלא הוא אומברטו ובנו דני, סידרו את המנוע והוא עובד טוב.
נסיעת המבחן עברה ללא אירועים מיוחדים, למעט העובדה שהיה משונה לשמוע מנוע עובד בשקט ובכלל.
דינה אמורה להגיע ב-5 לחודש וב-9 בעזרת השם, (יש אלוהים כבר אמרתי), נצא לדרך.
עוד לא החלטנו לאיזה אי אבל זה יתברר לי בהמשך.
אז, הכל כשורה אהובי ואהובותי. אני מוכן לשלב הבא.
אריאל ואני נסדר את הסירה ונקנה מזון לדרך.
מחר נבדוק את המצברים וכנראה נחליף אותם, נראה מה תעלה הבדיקה. צריך גם להחליף מים ברדיאטור המים המתוקים, (מי הים מתחלפים לבד), תיקון מפרש ראשי, עוד כמה דברים קטנים ולדרך.
בסך הכל כנראה נהייה כאן חודש מלא. עד היום "רק" 24 יום.
זה חודש שהעברתי בבטלה מוחלטת ובדאגות. מלבד כמה מטלות יומיות קטנות כמו לזרוק אשפה ותיקונים מאד קטנים בסירה, כל מה שעשיתי זה לקרוא ולישון. זה שני דברים החביבים עלי, אבל לא נהניתי במיוחד.
האי עצמו, המעט שראיתי ממנו, נחמד. האנשים נחמדים ו"סבלנו" כאן בתנאים מאד מאד נוחים.
אני כל הזמן נזכר בשיר "בכל בגלל מסמר קטן" כמה שזה נכון.
לפי המכונאי הבעיות היו בגלל משאבת מי הים שנזלה, בין היתר לתוך המנוע.
אני אמנם ניסיתי לסדר את זה בלאס פאלמס אבל ללא הצלחה. נתתי לזה להמשיך ליזול קצת, מה כבר יכול להיות, ו"המסמר הקטן" נפל והפיל את המנוע.
לך לא תאמין לשירים.

01.01.11

1 לינואר 2011–01–01
שנה אזרחית טובה לכולם. השנה שעברה לא הייתה מוצלחת במיוחד, איבדנו את ראש משפחתנו.
נקוה לשנה מוצלחת יותר השנה הזו.
אתמול, המכונאי שלנו החליט שעבד קשה מספיק לשנה אחת, מה שבהחלט נכון והלך הביתה.
הבטיח שיחזור ביום שני להשלים את הרכבת המשאבה החדשה ופרטים קטנים אחרונים.
נגזר עלינו לבלות עוד יומיים בבטלה. אנחנו כבר רגילים.
בלילה, בחצות הייתה כאן תצוגת זיקוקים נהדרת. עמדנו ממש לידה מה שהעצים את הרושם. כמו שאמר לנו קיי, מנהל ובעלי המרינה, זה האירוע היחיד שממש מתחיל בזמן כאן. חצות באמת היה חצות.
בדרך כלל שעה כאן היא בסביבות שעה שעתיים מהמועד הנקוב.
היום אריאל ואני ניסינו לעשות קצת סדר וניקיון אבל נידרש להרבה יותר מאמץ להחזיר את הניקיון של הרצפות לקדמותו.
ניתן להם לגמור ללכלך וננקה הכל לקראת דינה.
אז זהו בינתיים אהובי ואהובותי. הכל כשורה.
אסף צלצל והיה נחמד לדבר איתו ועם הבנים. מזמן לא דיברנו.

25 לדצמבר 2010–12–25
יום שבת, כריסמס. יופי להם.
אנחנו חוגגים בציפייה להמשך התיקון.
שמחתי קצת מוקדם מידי. מתברר שקרלוס, (מצדיק את השם התן), הזמין קיפיץ שבור אבל לא מתאים ואנחנו עכשיו תקועים בלחכות לקפיץ. פיריקי, זה המכונאי החדש שלנו ובנו דני, (חבר של הצעירים מהקפוארה), עושה רושם נהדר אבל בלי חלקים מתאימים גם הוא תקוע.
לפני כניסת החג פיריקי חיפש באי כאן קפיץ חדש אבל כנראה לא מצא.
אנחנו יכולים לקוות להתקדמות רק ביום שני.
זהו. משעמם בתנאים נוחים ואנחנו מתחילים להסתגל לזמן האיים.
ממש אין לי מה לדווח. שקט שלווה, קוראים ספרים ובעצם לא נורא בכלל.
אריאל ואני הגענו למסקנה שנידרש למנוע חדש בכל מקרה מאחר ולא נדע מתי המנוע הנוכחי, גם לאחר שיתוקן, יחליט להתל בנו שוב.
השאלה היא אפוא לעשות את התיקון.
טרינידד נראית כמו אופציה מאחר וכמה אנשים שדיברנו איתם המליצו עליה.
פניה של מיכאל לפרטי, יצרן הסירה, נענתה ב"לך תחפש את החברים שלך" אבל בעדינות איטלקית.
בין האופציות לנסות לחזור לארץ ולהחליף מנוע בארץ, עם חיים, לבין להמשיך לקריביים ולהחליף מנוע שם נראה שכדאי להמשיך. כל זה בתנאי שהמנוע הנוכחי יתוקן. לצאת בלי מנוע לקריביים לא נראה כאופציה אחראית או בטוחה מידי.
לחזור לארץ, חלופה שתהייה אפשרית רק בקיץ או באביב תחייב הרבה שעות מנוע לנוע בים התיכון והיא גם ארוכה יותר מחצייה לקריביים.
אז, בהנחה שהמנוע יתוקן, אנחנו נמשיך לקריביים וננסה להחליף מנוע שם. הכוונה היא להחליף מנוע גיר והכל.
מעניין כמה זה אמור לעלות אבל אני מבין ממיכאל שחיים יתעניין. אולי אני אצליח לפתות את חיים לבוא לקריביים ולעשות את העבודה.
נראה, עדיין הכל משאלות לב מאחר ואנחנו מקורקעים כאן.
יש כמובן גם את האופציה לבקש אזרחות כאן
.אז זהו בינתיים אהובי ואהובותי, הכל כשורה. איטי נוח ומשעמם. אנחנו כאן שבועיים וקצת, לא סובלים בעצם.
30 לדצמבר 2010–12–30
לא כתבתי עד היום כי לא היה על מה לכתוב.
ביליתי ימים בקריאה ובשכיבה על הגב כאשר הפעילות הגדולה שלי לאותו יום הייתה ללכת לפינוי אשפה ובהליכה לדבר עם קיי או סייזר על ההתקדמות.
לפני יומיים כאשא אנחנו כבר משוכנעים שאנחנו תקועים כאן לתמיד הופיע פיריקי עם החלקים הנכונים. מצא. יש אלוהים ויש ניסים.
התחיל במלאכת ההרכבה שארכה כיומיים. מוע מסתובב, הכל טוב.
לא מתניע.
בדיקות פירוקים עניינים, המצברים חלשים מיידי.
הם כבר בני 2-3 שנים ואולי הגיע הזמן להחליף. בינתיים הם מביאים מצבר משלהם, לא עוזר, אני מצרף את המצבר של הגנרטור ושוב הוכחה. יש אלוהים יש ניסים המנוע עובד.
כל זה קרה היום ולכן יש לי על מה לכתוב. אנחנו, אריאל ואני עדיין בדעה שצריך להחליף מנוע אבל עכשיו אנחנו אולי יכולים לתכנן על הקריביים.
כרגע לפי מה שאומרים לי זה נראה כמו טרינידד.זה גם מחוץ לרצועת ההוריקנים.
יש גם המלצה על סנט מרטין בחלק ההולנדי של הקריביים נראה.
החלטתי להחליף מצברים בכל מקרה.
מחר יבואו אומברטו, (מסתבר שפיריקי זה כינוי, שם של איזה ציפור והוא לא מת על הכינוי הזה. אומברטו הרבה יותר מכובד ואני מקפיד לקרוא לו כך).
מחר יבואו להחליף שמן, להחליף מצברים, לתקן משאבת מים ועד סגירות של כל מה שצריך.
אחר כך נעשה כמה נסיעות מבחן ונחכה לדינה שתגיע.
הזוג הצעיר שהיה איתנו עד כה, עופר וליאת, מצאו סירה אחרת לפני שידעו מה קורה איתנו ואני יכול להבין אותם.
זהו, אז עוד יום או יומיים או שלושה, אני מקווה שנהייה מוכנים לחציה. נכין הכל, נחכה לדינה ונפליג.
אם אני מנסה לסכם את עלילותינו עד עכשיו אז זה הולך ככה.
יצאנו מהארץ ב-4 ליולי הפלגנו בים התיכון, בכיף, עד מלגה. בספטמבר דינה חזרה לארץ,
באוקטובר אני חזרתי לארץ עד אמצע נובמבר, ב21 לנובמבר יצאנו לכף וורדה, הגענו ב-9 לדצמבר, שיא באיטיות וללא מנוע ורוחות ומאז אנחנו כאן. כ-שבועיים וחצי.
בסך הכל די בסדר. נתגבר על התקלה הזו ונמשיך, בפיגור, (לאן אנחנו ממהרים), של כחודש. נקווה.
כרגע התיכנון הוא לצאת מכאן ב-7-8 לינואר להגיע לקריביים בסוף ינואר בפיגור של 4-6 שבועות.
להזכירכם היינו צריכים להיות בחגיגת סיום החצייה ב-18 לדצמבר.
אז הכל כשורה אהובי ואהובותי.
אני צריך להודות לכל החברים שלי בארץ שהרצתי לבדוק כל מיני דברים ונשמעתי מדכא ומדוכא בטלפון
(חיים, מיכה, אבי גולדמן), אני עדיין חושב שצריך להחליף מנוע כדי למנוע חדש. נראה.
נראה מה הם יגידו כאן לגבי התקלה שהייתה לנו. עד עכשיו סיפרו לי שיש להם די הרבה לקוחות כמוני עם בעיה זהה. קראתי גם חומר מקצועי על זה ומסתבר שזו תקלה די נפוצה. צריך להקפיד לסגור צינור מי כניסה ורצוי שיהיה גם ברז לסגירת מי יציאה בהפלגה בהטיה.
על ידי תקוע שוודי אחד צעיר עם שני ילדים קטנים עם משאבת דלק דפוקה הוא מחכה לחלק או שיחצה את האטלנטי ללא מנוע.
נכון שצרות רבים נחמות טיפשים אבל זה לא מנחם כלל.
האנשים כאן נחמדים. המקום לא רע בכלל אבל להיות תקוע ב"חיכיון" זה לא כיף.
משום מה אני נזכר בספר שלגי קילמנגרו אבל זה ממש לא השוואה רלוונטית. (למזלי).
זהו, אני מתחיל לברבר כנראה מרוב שמחה. לילה טוב.

23-12-2010

23 לדצמבר 2010–12–23
אתמול היה יום לחכות מתסכל. כלום, כמעט, לא קרה.
הילדים חזרו עייפים אך מרוצים מהאי השכן, היה להם טיול נחמד.
במשך היום, ה-22 לדצמבר לספירת הנוצרים, 2010, הגיע לכאן המכונאי החדש, זה שמחליף את קרלוס השרוף, הביא חומץ, ביקש שנחמם קצת, ונשפוך לבוכנות. אריאל ביצע.
בא לכאן אחר הצהרים שוב, ראה שהחומץ לא חילחל ואמר שישוב בבוקר.
זה מתחיל להישמע כמן שולטהייס של קישון.
אני ביליתי לילה של דאגות ומחשבות מה עושים הלאה. (לא בא לי אזרחות מקומית).
היום בבוקר, הפתעה, המכונאי הגיע עם בנו דני, חבר של הילדים מהקפוארה, והתחיל לטפל בהזזת המנוע. לא תאמינו, זז. הוא שיחרר את המנוע.
אנחנו כולם מחייכים מרוב שימחה. זה היה נראה המכשול העיקרי להתקדמות.
בכלל היום מלא הפתעות.
יום העבודה הרגיל כאן הוא בערך באורך של שעה.
קרלוס בא, עושה משהו, רואה שחסר לו כלי, הם בכלל בלי כלים כאן, מזל שלי יש,
הולך להביא מה שחסר לו ונעלם.
הוא כנראה מוצא את הכלי, ורואה שהגיע שעת צהריים. מאחת עד שלוש הפסקה. להגיע בסוף היום אין טעם, והנה חלף לו עוד יום.
מה שכן, הם ישרים.
עבור השבועיים הראשונים כאן הוא חישב שעבר 5 שעות.
בכל מקרה, המכונאי השאיר את דני בסירה לנקות, הלך להביא כלי, כרגיל, חזר, זה כבר לא כרגיל, דפק, הלם, שפשף, מזג סולר לכל מיני חורים והפלא אירע. המנוע זז. המנוע זז המנוע זז. יש אלוהים והטלטלים לא שבורים.
עכשיו הוא הלך שוב, להביא את הראש שהיה בתיקון או שיפוץ או משהו כזה וחומר לאטמים.
דני, בנו נשאר כאן. הוא לא מבזבז את הזמן ומלמד את עופר לתופף. חוץ מזה מתברר שהם היו אתמול ביחד בים והיום עופר מראה לו תמונות במחשב.
דני בחור ממש נחמד למרות שהצעירים החליטו שהוא "לא העיפרון הכי מחודד בקלמר".
זהו, כרגע אני אופטימי. אם הם באמת יעבדו ימי עבודה של 4-5 שעות יש סיכוי שיקרה משהו בקרוב.
אריאל הלך לשלוח את "הלבנה הצהובה" כך קוראים לזה באנגלית, שזה מכשיר המעקב אחרינו שהארק התקינו על הסירה.
אנחנו שומרים על דני כערבון ונקווה שאביו יבוא לקחת אותו ולעבוד עוד קצת. יש תקווה.
אז, הכל כשורה אהובותי ואהובי. מקווים לטוב.

21/12/10

2010–12–21
אתמול היה יום עם עליות ומורדות.
קרלוס הגיע עם ה"בוקסה" המתאימה אבל בלי מוט להזיז אותה. הלך להביא מוט. חזר. יש. ניסינו להזיז את המנוע, ללא תוצאות.
חיפשתי ומצאתי צינור מאריך ובכוחות משותפים, לא הצלחנו להזיז אותו. תקוע.
לקרלוס יש אבחנה שאחד או יותר מהטלטלים מכופף. יופי של תחזית.
צריך לשלוף את המנוע ממקומו. מניסיון קודם עם חיים, זו עבודה ענקית.
אני מתחיל להיות משוכנע שצריך מנוע חדש.
כאן לא נראה המקום לעשות זאת.
הולכים להתייעץ עם מנהל המרינה שמתברר כגרמני נחמד ולעניין.
לדעתו קרלוס יכול לעשות זאת, יש לו הערכה שזה ייקח 4-3 ימים ויעלה בסביבות 1,500 יורו. אני קונה.
אריאל ואני חוזרים מעודדים מהפגישה לאחר שקבענו שקרלוס יגיע מחר, (זה היה אתמול בערב), בתשע בבוקר.
עכשיו 0945 וקרלוס יוק.
מולנו נכנסו בלילה איזה שהם צרפתים שהצליחו לכרוך לעצמם חבל סביב המדחף. בעזרת אנשי המרינה הם עוגנים וכנראה יסדרו. (אני מוכן "לקנות" את הבעיה שלהם.
נירית עם כריס יחד עם גבריאלה ושמוליק הגיעו אתמול וזה היה נחמד מאד לפגוש אותם. יצאנו לאכול בחוץ מאחר והיה לנו מצב רוח טוב.
היום הם נסעו במעבורת לאי השכן, כולל הצוות שלנו. אני נשארתי לחכות לקרלוס. קרלוס לא בא וגם לא מצלצל.
זהו בינתיים. לכתוב לכם שאי מרוצה לא יהיה מדויק.
למרות זאת, הכל כשורה אהובותי ואהובי. אנחנו תקועים כאן בתנאים טובים. אולי נגיש בקשה לאזרחות
נראה שעוד יום יסתיים ללא מעש או התקדמות.
קרלוס כאמור לעיל לא הגיע. לעומת זאת הוא עבד במקום אחר והצליח להיכוות בחזה. זה כנראה מנטרל אותו מהעשייה או הלא עשייה אצלי.
קיי ברוסמן, (הגרמני הנחמד), הבטיח לי מכונאי אחר ואפילו דיבר איתו.
המכואי לא הגיע ועכשיו כבר 1700 כאן ועדין מכונאי יוק.
גילסון, עוד כוכב בשמי המרינה, אבל מדבר אנגלית, הסביר לי שסיזר נסע להביא את המכונאי ויהיה המכונאי האחר תוך חצי שעה. עברה שעה. מכונאי איין. (זה נשמע כמו שזה מתחרז עם ..).
ניסיתי להזיז את המנוע מזווית אחרת והצלחתי לקבל אף נוזל דם. (סתם שריטה). המנוע בשלו.
אנחנו נכנסים לקדם חג המולד ובטח לא יקרה כאן הרבה בימים הקרובים.
הצעירים עוד לא חזרו מהטיול מהאי הסמוך. בטח יתאכזבו לשמוע על האי התקדמות.
אני מנסה להיות ציני ומשעשע עם תאור מהלך העניינים, ואולי זה היה מצליח אם הבדיחה לא הייתה עלי ועל חשבוני.
ברם ואשתו היו לביקור. היה נחמד להעביר את הזמן איתם. עכשיו אני מחכה לחזרתם של הצעירים עם נירית וכריס.
זהו להיום. אם זה נקרא משעמם, זה רק בגלל שזה כך.