23 לדצמבר 2010–12–23
אתמול היה יום לחכות מתסכל. כלום, כמעט, לא קרה.
הילדים חזרו עייפים אך מרוצים מהאי השכן, היה להם טיול נחמד.
במשך היום, ה-22 לדצמבר לספירת הנוצרים, 2010, הגיע לכאן המכונאי החדש, זה שמחליף את קרלוס השרוף, הביא חומץ, ביקש שנחמם קצת, ונשפוך לבוכנות. אריאל ביצע.
בא לכאן אחר הצהרים שוב, ראה שהחומץ לא חילחל ואמר שישוב בבוקר.
זה מתחיל להישמע כמן שולטהייס של קישון.
אני ביליתי לילה של דאגות ומחשבות מה עושים הלאה. (לא בא לי אזרחות מקומית).
היום בבוקר, הפתעה, המכונאי הגיע עם בנו דני, חבר של הילדים מהקפוארה, והתחיל לטפל בהזזת המנוע. לא תאמינו, זז. הוא שיחרר את המנוע.
אנחנו כולם מחייכים מרוב שימחה. זה היה נראה המכשול העיקרי להתקדמות.
בכלל היום מלא הפתעות.
יום העבודה הרגיל כאן הוא בערך באורך של שעה.
קרלוס בא, עושה משהו, רואה שחסר לו כלי, הם בכלל בלי כלים כאן, מזל שלי יש,
הולך להביא מה שחסר לו ונעלם.
הוא כנראה מוצא את הכלי, ורואה שהגיע שעת צהריים. מאחת עד שלוש הפסקה. להגיע בסוף היום אין טעם, והנה חלף לו עוד יום.
מה שכן, הם ישרים.
עבור השבועיים הראשונים כאן הוא חישב שעבר 5 שעות.
בכל מקרה, המכונאי השאיר את דני בסירה לנקות, הלך להביא כלי, כרגיל, חזר, זה כבר לא כרגיל, דפק, הלם, שפשף, מזג סולר לכל מיני חורים והפלא אירע. המנוע זז. המנוע זז המנוע זז. יש אלוהים והטלטלים לא שבורים.
עכשיו הוא הלך שוב, להביא את הראש שהיה בתיקון או שיפוץ או משהו כזה וחומר לאטמים.
דני, בנו נשאר כאן. הוא לא מבזבז את הזמן ומלמד את עופר לתופף. חוץ מזה מתברר שהם היו אתמול ביחד בים והיום עופר מראה לו תמונות במחשב.
דני בחור ממש נחמד למרות שהצעירים החליטו שהוא "לא העיפרון הכי מחודד בקלמר".
זהו, כרגע אני אופטימי. אם הם באמת יעבדו ימי עבודה של 4-5 שעות יש סיכוי שיקרה משהו בקרוב.
אריאל הלך לשלוח את "הלבנה הצהובה" כך קוראים לזה באנגלית, שזה מכשיר המעקב אחרינו שהארק התקינו על הסירה.
אנחנו שומרים על דני כערבון ונקווה שאביו יבוא לקחת אותו ולעבוד עוד קצת. יש תקווה.
אז, הכל כשורה אהובותי ואהובי. מקווים לטוב.
אתמול היה יום לחכות מתסכל. כלום, כמעט, לא קרה.
הילדים חזרו עייפים אך מרוצים מהאי השכן, היה להם טיול נחמד.
במשך היום, ה-22 לדצמבר לספירת הנוצרים, 2010, הגיע לכאן המכונאי החדש, זה שמחליף את קרלוס השרוף, הביא חומץ, ביקש שנחמם קצת, ונשפוך לבוכנות. אריאל ביצע.
בא לכאן אחר הצהרים שוב, ראה שהחומץ לא חילחל ואמר שישוב בבוקר.
זה מתחיל להישמע כמן שולטהייס של קישון.
אני ביליתי לילה של דאגות ומחשבות מה עושים הלאה. (לא בא לי אזרחות מקומית).
היום בבוקר, הפתעה, המכונאי הגיע עם בנו דני, חבר של הילדים מהקפוארה, והתחיל לטפל בהזזת המנוע. לא תאמינו, זז. הוא שיחרר את המנוע.
אנחנו כולם מחייכים מרוב שימחה. זה היה נראה המכשול העיקרי להתקדמות.
בכלל היום מלא הפתעות.
יום העבודה הרגיל כאן הוא בערך באורך של שעה.
קרלוס בא, עושה משהו, רואה שחסר לו כלי, הם בכלל בלי כלים כאן, מזל שלי יש,
הולך להביא מה שחסר לו ונעלם.
הוא כנראה מוצא את הכלי, ורואה שהגיע שעת צהריים. מאחת עד שלוש הפסקה. להגיע בסוף היום אין טעם, והנה חלף לו עוד יום.
מה שכן, הם ישרים.
עבור השבועיים הראשונים כאן הוא חישב שעבר 5 שעות.
בכל מקרה, המכונאי השאיר את דני בסירה לנקות, הלך להביא כלי, כרגיל, חזר, זה כבר לא כרגיל, דפק, הלם, שפשף, מזג סולר לכל מיני חורים והפלא אירע. המנוע זז. המנוע זז המנוע זז. יש אלוהים והטלטלים לא שבורים.
עכשיו הוא הלך שוב, להביא את הראש שהיה בתיקון או שיפוץ או משהו כזה וחומר לאטמים.
דני, בנו נשאר כאן. הוא לא מבזבז את הזמן ומלמד את עופר לתופף. חוץ מזה מתברר שהם היו אתמול ביחד בים והיום עופר מראה לו תמונות במחשב.
דני בחור ממש נחמד למרות שהצעירים החליטו שהוא "לא העיפרון הכי מחודד בקלמר".
זהו, כרגע אני אופטימי. אם הם באמת יעבדו ימי עבודה של 4-5 שעות יש סיכוי שיקרה משהו בקרוב.
אריאל הלך לשלוח את "הלבנה הצהובה" כך קוראים לזה באנגלית, שזה מכשיר המעקב אחרינו שהארק התקינו על הסירה.
אנחנו שומרים על דני כערבון ונקווה שאביו יבוא לקחת אותו ולעבוד עוד קצת. יש תקווה.
אז, הכל כשורה אהובותי ואהובי. מקווים לטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה