מקורפו לאיטליה

3 לאוגוסט 2010

אנחנו בקצה הדרומי מזרחי של האי קורפו.

אני כותב בזמן הפלגה מה שמורה על רוח קלילה, כמעט בלתי קיימת והפלגת מנוע שקטה.

הכל כשורה אהובותי ואהובי. אני מתגעגע אליכן ואליכם.

אתמול היה לי שיעור תזכורת באומדן מרחקים יווני.

הלכתי לזרוק אשפה. יש סדר ויש שלט המודיע על פחי אשפה במרחק של 90 מטר. אחרי 200 מטר יש עוד שלט המורה על פחי אשפה במרחק של 80 מטר. אחרי עוד 150 מטר יש שלט המורה על פחי אשפה במרחק של 50 מטר. בשלב זה השאיפה למצוא פחי אשפה נהפכה לאובססיה. ואכן, במרחק של עוד 300 מטר יש פחי אשפה. אוריקה. זרקתי את האשפה.

טוב, אני די מכיר את השיטה היוונית למדידת מרחקים. מלון 150 מטר מהים יכול להימצא במרחק של קילומטר וחצי מהים. שיהיה.

הבוקר יצאנו מאוחר, לכבוד מנועית שמנה עם בעלים שמן שזרק עוגן, גדול, על העוגנים שלנו ושל השכנים האנגליים.

חיכינו. לבסוף לאחר שהאנגליה השכנה נגשה אליו, הואיל להרים עוגן לצאת ולשחרר אותנו.

שוחררנו ויצאנו.

הנסיעה כאמור ללא אירועים מיוחדים. הים חלק. אני מניף ראשי בשביל הקישוט.

אני לא מתלונן. עדיף נסיעה משעממת מאשר הפלגה מעניינת.

טלי מגיעה עוד כמה ימים ודינה הכינה תיכנון נסיעה מפורט. עד עכשיו הייתי במיעוט, עם הגעתה של טלי אהפוך למיעוט בסכנת הכחדה, בין שתי הגיסות.

דינה כבר מחפשת לקנות יין לבן קר ואני צריך להרגיע אותה שכנראה נמצא משהו באיטליה. נדמה לי שהם מייצרים יין.

התוכנית היא להגיע לנמל יציאה בקורפו, בחלק המרכזי מזרחי של האי, לעשות "יציאה" ולהמשיך קצת צפונה לאיזה שהוא מעגן. נראה.

יש לנו עוד שעתיים הפלגה ליעד זה וזה זמן טוב ללכת לישון קצת. (כבר מזמן לא ישנתי).

אחד התפקידים החשובים של הסקייפר זה שינה. סקייפר טוב, ישן הרבה, ואז הוא רענן וטרי לקראת אירועים מיוחדים.

הגענו בסביבות 1600 למועדון היאכטות של קורפו, לא למרינה, למרגלות חומות העיר. נכנסנו, נקשרנו, הלכתי לנוח מכובד האחריות.

דינה הלכה לחוף הרחצה הצמוד.

השמש יורדת ואנחנו מתכוננים לפטרול החובה שלנו בעיר.

ננסה גם לסדר את נושא היציאה מיון. אני לא מבין למה אנחנו טורחים, אבל זה הנוהג.

המועדון שקט, עם הרבה מקום. אני מניח שהמקומיים נסעו לטייל.

בבית הקפה הסמוך יש אינטרנט וננסה אחר כך, לאחר המסע ההישרדות, להתקשר.

הנהיגה בסירה היא על פי לחיצות על לוח ההגה האוטומטי.

זה לא פשוט כל כך כמו שזה נשמע.

צריך אצבעות יציבות, צריך להחליט על המספרים וצריך להימנע ממספרים לא טובים.

אני עובד בשיטת המספרים הטובים שזה 0, 3, 5, 8, לא עם המספרים 1,2,4, 6,7,ו-9

למשל, אם אנחנו מפליגים בקורס 350, אני אעלה ל - 353 או ארד ל- 348 . משם הדרך פתוחה ל355 או 345. יש הגיון בניווט מסוג זה. בין היתר מדלגים על 4 שזה בסינית מספר לא טוב.

אם אתם חושבים שאני מתלוצץ, טעות בידכם. אני עובד בשיטה זו כבר הרבה זמן עם תוצאות טובות. עובדה.

כמובן לדילוגים גדולים, משמע החלטת יותר משמעותיות בנושא הכיוון עובדים עם לחצן ה-10 לפלוס או למינוס. ללחיצה על אלו צריך תמיד לצאת ממספר המסתיים ב – 0 או 5.

בכניסה לנמלים, (לחניה), אני כמובן עובר לנהיגה ידנית, לא על הגה אוטומטי. במצב זה המספרים לא נחשבים. לא מסתכלים עליהם.

אני מתכוון לתת לכם גם הסבר על השעונים הרבים שבסירה, אבל בהזדמנות אחרת.

דינה חזרה מהמקלחת והפטרול עומד לצאת.

חזרנו. אם הבדיחה לא הייתה על חשבוננו, היינו צוחקים.

שאלתי את העובד במרינה באיזה מרחק ביקורת הדרכונים וקיבלתי תשובה, " 5 דקות"

זה כבר הייה צריך לעורר חשדות, למה שידייקו בזמנים אם יש להם בעיות בספירת מטרים, אבל לא, לא קלטתי.

ה-5 דקות היו משהו כמו 6 קילומטר ו-60 דקות של הליכה. אפילו דינה הפסיקה לההנות מהמסע.

עברנו שני נמלים, מקומי ובינלאומי ובסוף הנמל האחרון פגשנו בחור גבוה ורזה, עם חוש הומור.

הוא הסתכל על הדרכונים, רשם משהו במחברת, והודיע לנו שאת ה"טרוול לוג" יבוא לקחת מישהו אחר.

אחרי כמה דקות, לאחר עוד טלפון לאיש השני, הוא הודיע לו שנשמור את הלווג אצלנו. (במקום בטוח, חשוך וחמים). בקיצור, כל נושא היציאה מעניין אותם כשלג דאשתקד.

את הדרך חזרה כבר עשינו במונית. יש גבול למסעות.

הבנו את העיקרון ואנחנו לא נעשה יותר "יציאות" רק כניסות. את הטרוול-לוג מבקשים במרינות.

עכשיו אנחנו מתאוששים מהאירועים, דינה מכינה ארוחת ערב, ומנוחה.

עוד יום שימוש בפיילוט בוק היווני. מזל. מרוב עיון בו הוא מתחיל להתפרק.

חבל יהיה לקנות חדש מאחר והוא משנת 2001. לפי המסופר בו הרבה לא מתחדש ביון בעניין המרינות.

בהרבה מקומות היה כתוב בשנת 2001, מרינה בהקמה ואכן היא עדיין בהקמה בשנת 2010.

זהו ברבורים להיום. מחר יום חדש. ראו הוזהרתם. יש לי הרצאה על שעונים, משהו משעמם ב"רמות".

4 לאוגוסט 2010

השכמה כרגיל, מילוי מים ויצאנו.

רוח קלילה, ים שטוח.

הכל כשורה אהובותי ואהובי.

OTHONI אנחנו בדרך לאיטליה, לאי קטן בשם

משהו של כ-30 מיל. קטן עלינו.

מתארגנים ואני הולך לנוח. צריך להתכונן.

אחרי כ - 6 שעות הפלגה, האי מקדם את פנינו ברוח של 15-20 קשר וגלים. כל זה אחרי יום ממש שקט. הפתעות.

אנחנו על עוגן ומסתובבים סביב הזנב , (עוגן), של עצמנו.

דינה כבר מתכננת מה לבשל לארוחת ערב.

יש איזה קישואים שהיא מנסה למכור לי כבר שבוע. עד עכשיו הצלחתי להתחמק אבל היום כנראה כלום לא יעזור. יהיה קישואים.

למחר אנחנו (דינה), מתכננים 82 מייל, לברנדיזי. זה נמל, שדה תעופה ועיר באיטליה.

צריך להכין את הדגל האיטלקי.

הטייסת שלי, אז, ושל קובי היום היו טסים לצרפת ועוצרים לתידלוק בברנדיזי. זה מה שהנורד יכול היה לעשות. מעניין אז "זקנות" ברנדיזי עדיין זוכרות את "בחורי הברזל במטוסי העץ."

אנחנו מקווים שהרוח תרד עד מחר. מעניין, תמיד שאנחנו מתחייבים לתאריך, נפטון מחליט על הפתעות.

מסקנה, בים יודעים מתי יוצאים אבל לא תמיד מתי מגיעים.

יכול להיות שהיום נעבוד על משמרת עוגן, (מסתכלים כל שעה אם העוגן נסחף), ולכן זה זמן טוב להתכונן. יש לי גם ספר לסיים אז בינתיים, הפסקת נימנום.

1714 אחרי הפסקת נימנום.

דינה מכינה ארוחת ערב מוקדמת, לקראת שינה מוקדמת כהכנה להשכמה מוקדמת לקראת ה"לג" הארוך יחסית מחר, לאיטליה.

הרוח יורדת. העוגן מחזיק יופי, כמנהגו ברוחות חלשות יחסית. כנראה שלא יהיו משמרות עוגן. אנחנו גם GPSמנהלים רישום

וזה מורה לנו שאנו לא זזים מהמקום, למעט סיבובים סביב הזנב.

היום דינה הצליחה להוריד את תאורת הסיפון שממילא לא עבדה וטעונה תיקון.

חילוף מפנה לא מוצלח התבטא בליפוף החלוץ סביב הפנס ושליחתו לסיפון. פנס טוב. נחת ולא נשבר.

האמת, ההרכבה לא הייתה מוצלחת וזו גם שיטה לארגן את זה לתיקון. אני אדרש לעלות לאמצע התורן בשביל זה. עלה נעלה. אני עדין חלק מהנוער העובד , גרעין אייל, וזו הסיסמה. כבר לא זכור לי לאן בדיוק אנחנו צריכים לעלות אבל עלה נעלה זו הסיסמא. (במקרה שלי על התורן).

אנחנו לקראת הזזת השעון מאחר ואנו נעים כל הזמן מערבה. מחשיך כאן בסביבות 1000 בערב.

התפריט היום כולל אורז וקישואים. אין מנוס.

דווקא היה לא רע. (כשמתרגלים לטעם).

8 לאוגוסט 2010–08– 06

אנחנו בברנדיזי. הגענו אתמול בסביבות 2200 אחרי הפלגה די ארוכה, כ – 15 שעות, אבל ללא אירועים מיוחדים.

קצת חלוץ, קצת זרם, והרבה מנוע והלך מהר יחסית.

אז, הכל כשורה אהובותי ואהובי. אני מתגעגע אליכם.

במרינה קיבל אותנו איטלקי נחמד שכיוון אותנו למקום, מרינה ריקה למדי, נקשרנו, הלכנו לטייל ובעיקר לקנות סיגריות. הצלחתי לארגן לעצמי כמעט יום מלא ללא סיגריות וזה עבר די בסדר.

אחרי סיגריות, ארוחת ערב איטלקית, חזרה למרינה למסיבה שהייתה כאן, אנחנו לא השתתפנו, משהו פרטי של איטלקים ולישון.

היום לשם שינוי לא הייתה השכמה. הלכנו למרינה לשלם, טלי הודיעה שהיא כבר בברנדיזי ודינה כמובן רצה לחכות.

אני מנצל את שעות, רגעי , השקט האחרונים לפני ששתי הגיסות יתפסו פיקוד.

המליצו לי לנסוע בדינגי לקפטן אליאס, שזה הנהלת הנמל לצורך כניסה לאיטליה.

השכן לידי, גף, סיפר לי שהוא לא טרח להיכנס ואינו טורח לצאת. נראה. אולי גם אני לא אטרח.

במחשבה שנייה, אני כן, מאחר ואנו ניכנס להרבה מרינות ומישהו בטח ירצה ניירת.

ניסינו להתחבר לאינטנט היום אבל מתברר שהם לא מספקים כבל חיבור ולנו אין. נראה מה לעשות.

טלי הגיעה. אין יין לבן. יש אוזו עם פנטה תפוזים. יצא לא רע. הולך. נראה.

הפשרנו את המקרר, אנחנו מאד חסכוניים ואת המעט שנשאר העברנו לפריזר שנהנה מ -220 וולט.

התוכנית היא למסע בדינגי לנמל ולעיר ולקניות. אני לא בטוח שהדינגי מתוכננת ל – 3 מבוגרים ולקניות.

יש דרך אחת לבדוק. נראה. אני לוקח בגד ים לכל מקרה.

בדקתי שמן, הוספתי מסימון המינימום , לסימון האמצע. כ – 2 ליטר. שיהיה. המנוע מתנהג נפלא שימשיך ככה.

המרוץ אחר האינטרנט

הייתם מאמינים שבמרינה חדשה כמו זו שאנו נמצאים בה, בעיר די גדולה ומדינה מתקדמת, אין אינטרנט אלחוטי.

שאלתי במשרד, יש להם אינטרנט קווי למטה בכניסה. יופי, אני הולכת בשימחה, אין כבל. שואלת במשרד איפה הכבל, אין. לכי ותמצאי אחד, נזפתי בהם אבל לא זז.

החלטנו אחר הצהרים ללכת למרכז העיר, שם בודאי נמצא אינטרנט אלחוטי באיזה בית קפה.

יצאנו מהמרינה, אמרו לנו שיש אוטובוס כל חצי שעה. נכון הגיע בדיוק בזמן. לקח לנו שלשת רבעי השעה וביקור בכל השכונות בעיר, שני אוטובוסים והגענו למרכז העיר. מדרחוב יפה ארוך המגיע עד לנמל, חנויות בגדים ונעלים רבות, מעט בתי קפה, באף אחת אינטרנט אלחוטי. שאלנו, יש אינטרנט קווי ברחוב השני משמאל. טוב עלינו וירדנו ברחוב כמה פעמים, כל פעם הופנינו לרחוב אחר. טלי כבר צחקה ואמרה שהאנשים סופרים כמה פעמים עברנו על פניהם. בסוף בבית קפה אחד ספרו לנו שלשה רחובות וימינה. הלכנו, הגענו לרחוב, אין שום סימן לאינטרנט. הפעם התעקשתי והלכתי במעלה הרחוב והצצתי לכניסות. ובכן יש אינטרנט. אני שמחה, נכנסת, אי אפשר. האיש עומד לסגור את החנות. ביקשנו לחמש דקות רק להוריד מיילים.בסוף הוא הסכים לחמש דקות. הורדנו את הדואר, שלחנו תשובה למיקי וסגרנו את המחשב.

בדרך למונית (הפעם החלטנו לוותר על סיור בעיר) מצאנו חנות מחשבים וקנינו כבל. ועכשיו אנסה להתחבר לאינטרנט

הייתם מאמינים, גשם ב -7 לאוגוסט.

הגשם הגיע כענן שחור עם משב רוח חזק והוא שוטף את הסירה. היה נחוץ.

אצלנו, הכל כשורה אהובותי ואהובי.

אנחנו עגונים ומחוזקים במרינה של ברנדיזי וכנראה שיום בטלה מאומץ בפנינו.

בברנדיזי יש בתי זיקוק ויתושים. לא נמרחנו, דינה עטופה מעל ראשה, כך שהיתושים נאלצים להיסתפק בי. אכן באו על סיפוקם.

הגיעה כביסה,מדהים, הבטיחו ב-10000 ואכן הגיעו. על פי החשבון, היה כדאי לקנות הכל חדש. מילא.

קראתי באיזה ספר של שייטים כי 85% מהזמן מבלים בעגינה, 15% מהזמן מפליגים ומתוך אחוזי הפלגה אלו, 3% הם סערות. (פחות מחצי אחוז מזמן ההפלגות).

אז, נגזר עלינו להתבטל כאן עוד יום. נעמוד בזה.

 

גמרתי את הספר של שלו, (היו לו טובים יותר), אבל מה שבולט, ללא מספיק חשיפה וחשיבות בספר, לדעתי, זה החיים הקשים שהיו להם, העבודה הקשה והעוני. בין יתר התוצאות היה גם העניין של חוסר השכלה.

בספר על יגאל אלון, (אניטה שפירא), זה בולט עוד יותר. "המשכילים" היו בוגרי בית ספר כדורי.

הגשם משתנה מטפטוף לזלעפות ולטפטוף. וואלה.