יום שישי, 14 באפריל 2017

יום שישי ה-14 לחודש. סנטה קרוז


היום אנחנו מתכננים לצאת מגלפגוס לפולינזיה הצרפתית. הקטע הזה כנראה יחכה עד שנגיע לשם מאחר ואנחנו במצוקת "ביטים" בטלפון ושומרים זאת לשיחה אחרונה לבינתיים, עם הילדים.
אתמול היה יום מעניין. התחיל בעליה שלי לראש התורן, להחליף את מד הרוח שאינו עובד.
כלומר, עובד, מראה מהירות רוח, אבל, לא מראה כיוון. בעיה קשה. איך נדע מאין נושבת הרוח.
לני עשה את העבודה הקשה. לחץ על כפתורי הווינץ החשמלי, דינה הייתה אחראית על חבל ההבטחה ועל ההורדה.
האמת, התורן די התנדנד והיה "סווינג" די רציני למעלה. אני כדי להימנע מסחרחורת הייתי צריך לעצום את העיניים מפעם לפעם. החלפתי את המכשיר, אכן הישן היה סדוק ונראה מקולקל. אבל, עדיין לא עובד. כנראה שהבעיה היא בתושבת וזה כבר סיפור להחליף.
לני נסע לטיול  ואני נשארתי עם הגברות שהלכו לשוק הירקות. גם לי היה תפקיד. סבל.
הגברות רוקנו את שוק הירקות ואני התמודדתי עם המשקלות.
אחר קיום מצוות בסירה, שנת אחר הצהריים, ירדנו לפגוש את לני בחוף. חזר מלא חוויות.  ראה אריות ים, ראה דגים ראה וראה.
בימים אלה אצלהם חג הפסחא, שאלתי מישהו נוצרי למשמעות החג והוא באמת הפגין בקיאות מופלאה ולא ידע במה מדובר.
בכול מקרה, שעות הקבלה במשרד ההגירה, זה שאמור לחתום לנו על הדרכונים, מוגבלת.
משרד ההגירה כמובן רחוק מהנמל ולקחנו מונית.
הצלחנו למצוא את הנהג הכי "מבריק" בעיר שלא ידע מה אנחנו רוצים ממנו.
שרון עלתה בקשר מול המתאמת שלהם כאן שיודעת ספרדית והיא הסבירה לנהג לאן לנסוע.
הגענו. 16:25 והבחור סוגר את העסק.
שעות הקבלה הן עד 16:30. קצת בקשות ותחנונים והוא מוכן לקבל אותנו.
סיפור.
מתחיל לתקתק במחשב ולהחתים דרכונים.
הפתעה.
מסתבר שאני מבוקש על ידי האינטרפול. איך תפסו אותי, איך ?
בירור קצר שלו אצל הממונים עליו ומוחלט שיחתים לי את הדרכון, הוא ירשום את שם הסירה והם יבררו. כנראה שיש דרכון מזוייף במערכת עם מספר הדרכון שלי.
הדרכון שלי חדש. ביומטרי. לך תדע.
המונית, לבקשתי המתינה לנו והתחנה הבאה היא חנות לאביזרי דייג.
לני מתכנן לרוקן את הפסיפיק מדגים.
אבל, לך תסביר לנהג המונית המבריק, שכמובן דובר ספרדית שוטפת ואפילו לא מבין בתמונות ששרון מראה לו של כול מיני דגים. הפתרון, נוסעים לחבר שלו שמדבר אנגלית, והוא מסביר לנהג לאן להגיע.
הביא אותנו לחנות ציוד ליאכטות שיש בה הכול ובמחירים יוצאים מהכלל, גבוהים.
אפילו בארץ הציודים יותר זולים. חנות מפוארת שיש בה הכול, וביוקר.
כך או כך, לני מצטייד וחוזרים לעיר.
לארוחת ערב אנחנו הולכים למסעדה היפנית שמצאנו, בפעם השלישית.
יש כמה אסכולות בעניין  מסעדות.
יש כאלה שרוצים לנסות כול יום משהו חדש ויש כאלה, כמוני, שמרגע שמצאו מקום טוב, חוזרים אליו שוב ושוב.
בכול אופן, אנחנו במסעדה היפנית בערב השלישי ברציפות וכבר מכירים אותנו.
כן, אני גם מזמין אותה מנה, פעם שלישית ברציפות, טונה טרייאקי, וזה שוב מעולה.
דינה  כמובן מנסה משהו חדש, לפחות זה, ומאד מרוצה מהמנה. משהו חי עם הרבה אורז מסביב.
היא אוהבת לנסות דברים חדשים, למזלי, רק באוכל, כנראה.
כאשר שוטטנו בעיר פגשנו שוב את חברנו הפולני ישק.
זה עם הסבתא היהודייה.
שוחחנו קצת על עניני מוצא, במיוחד הדמיון הרב של משפחת פייגלשטיין, דינה, לקוזקים. כן מישה היה יכול להיות האטמן, ראש שבט, קוזקי למהדרין.
ומסתבר, שישק הוא נציג הקוזקים לאיים הקריביים, מעין קונסול של כבוד עם דרגת יצוג של קולונל. השנה כנראה יקבל קידום לתת אלוף.

אז זהו לבינתיים, עוד מעט נפסיק עם הנידנודים שבעגינה ונצא לדרך.
כתבה אחרונה לשבועות הקרובים.




יום חמישי, 13 באפריל 2017

ום חמישי ה-13 לחודש. סנטה קרוז

י
המדור לחיפוש קרובים.
זה קורה כמעט כול קיץ. אני מוצא קרובים, רחוקים, שיש להם סבא או סבתא יהודיים.
זה התחיל עם יאשק, עם סבתא  יהודיה, ואתמול זה קרה לנו עם גיימס.
מאחר ולא נראה לי שהוא חפץ בפרסום רחב מידיי, אני מבקש לשמור זאת חסויי.
וזה היה ככה. (תודה למאיר שלו).
יצאנו לארוחת ערב במסעדה היפנית החביבה עלינו.
היינו בה שלשום ונהנינו. אני שמרן מטיבעי ואם מצאתי משהו טוב, למה לחפש צרות.
ישב על ידינו גיימס, לבד. מסתבר שבגלל אי הבנה הצוות שלו במקום אחר והוא לבד. הזמנו אותו להצטרף והתפתחה שיחה. הוא שאל המון שאלות על היסטוריה יהודית ואני כמובן שמחתי מאד להרצות לו על כך. כיסינו הרבה נושאים. מגירוש ספרד, עד למלחמת השחרור ובדרך גם ביקרנו את משפט דרייפוס ותחילת הציונות המדינית.
ולפתע, הוא סיפר שסבא שלו היה יהודי, ממקימי בית הכנסת באיזה עיר בטסמניה. מעניין.מעניין מאד.
דיברנו גם על נושאי צוות.
היה אצלו, מלקולם, זה שהיה מספיק חסר מזל, לציין בנוכחותי שיהודים הם באוריינטציה של כסף. כמובן שהוא קיבל הרצאה ממני, שחצנית ומתנשאת מאד. הסברתי לו שאנחנו היהודים יותר בעניין של השכלה ולימוד. ההערה של גיימס היית שא', הוא היה איש צוות גרוע והוא שמח שעזב, וב' מלקולם הוא רודף כסף בעצמו.
בכלל, נושא הצוות הוא דבר שעולה כול פעם מחדש.
ישבנו גם עם ישק והוא סיפר לנו את "צרותיו".
יש לו אישה אחת מבוגרת, די נחמדה ולא מבינה כלום בים ואיש מבוגר יותר, כנראה בגילי, שיש לו סירה בפולין והוא מפליג על האגמים שם. סירה קטנה כנראה.
בינתיים יש להם ויכוחים לגבי ידע וגם דיון בנושא של מי גדול יותר. מכול הספרים שקראתי בנושאי הים, אין למעשה ספר שאני יודע עליו, על נושאי וצרות שיש עם צוות.
לישק גם אין עוד צוות לגבי המשך הדרך אחרי הפולינזים.
לא לכול אחד יש מזל כמוני עם אישה שאוהבת, מבינה ונהינית מההפלגות.
רוב הנשים, או חלק גדול מהן, מוכנות לביקורים קצרים בלבד.
כמו שאנחנו, דינה ואני, מספרים לכולם, הסוד לנישואים ארוכים ומאושרים, הוא מזל. מזל. מזל.
זהו
יוסי חזר כרגע מראש התורן. החלפת מד רוח. מד הרוח הקודם לא מראה כיוון. מראה מהירות הרוח.
יוסי  עלה לתורן במינסע , כסא, לני מושך את החבלים דרך הויינץ.  אני על ההבטחה. משחררת חבל נוסף, בזהירות.
הכל עבר בשלום. המכשיר הקודם שבור, יוסי הרכיב את החדש.
עדין אין כוון רוח. נדמה לי שגם מהירות אין כרגע. לא נורא. נסתדר.

מחר אנחנו יוצאים להפלגה הארוכה. אמור לקחת 3 שבועות. עוושים קניות רבות כרגע. מים, חשוב מאד. מצים, שימורים, קמח (לאפיית לחם, יש לי מתכון קל מאד),. מחר בבוקר נצא לקנות פירות והירקות טריים שאולי יחזיקו שבוע, שבועיים.
תוכלו לעקוב אחרי התקדמות הסירה באתר:

https://my.yb.tl/SailingwithShalen/                


אולי בערב, או מחר בבוקר יוסי יוסיף עוד פרסום.

יום רביעי ה-12 לאפריל. סנטה קורז , גלפוגוס


הייתה לי כתתבה קודמת שלא עברה את הצנזורית. כנראה שהבעתי את דעתי על כמה דברים שלא לרוח הצנזורה.
ננסה שוב, בעדינות.
אתמול בערב חזרנו לסירה בטקסי ים, עם חלק מהצוות של "פליקס"
פליקס היא מנועית "קטנה" מזן המגה יאכטות. הצוות מונה כ-20 איש. הבעלים מגיע אליהם בטיסה במטוסו הפרטי. נקודת המפגש הבאה שלהם תהייה בטהיטי. עיקר עיסוקם הוא בנקיון האוניה. מעניין.
ורק כאשר "פיליקס" קבע את שליטתו בגודל הסירות העוגנות כאן, הגיעה אוניה חדשה, מאותו הסוג ונדמה לי שהיא גם גדולה  יותר.   ים אכזר. תמיד יש יותר גדול.

מוסד המוניות ים שלהם מאד נחמד.
כול נסיעה עולה דולר. לא משנה המרחק או מה אתה סוחב איתך. אנחנו סוחבים די הרבה. מים ומצרכים.
גם ביבשה המוניות שלהם מענינות. אלו טנדרים, בעיקר טיוטה, סטייל דע"ש, תא נהג כפול ל-4 אנשים ומשאית פתוחה  מאחור.
והנסיעה ברחבי העיר, הפתעה. דולר.
שוב נפגנו, במקרה, עם הפולני החביב שלנו ישק. מסתבר שהוא מפעיל קטמרן בקריביים ובילה הרבה זמן באותה מספנה שבה היינו בגרנדה. החלפנו חוויות והשמצות בכייף.
כרגע יש לו בעיית צוות. הצוות שלו לחציה לא משהו, ולהמשך אין לו צוות בכלל.
הים קצת גלי כאן ונושא העלייה לראש התורן להחליף את מד הרוח, לא עלה.
לנו וגם לאחרים בסביבה יש בעיות של סתימת צנור מי הקרור של הגנרטור. נתפסים שם, לפני המסנן, כל מיני אצות ים. ברגע שאין זרימת מי קרור ים, הגנרטור "חותך. לני מנקה את הכניסה, שהיא לפני המסנן, והגנרטור חוזר לחיים.

לני רוצה  להחליף את האימפלור של הגנרטור, אני לא מתלהב, יש על האימפלור רק 100 שעות, אבל יש קפטן ונראה.
 נהייה פה עד יום שישי ה-14 לחודש. מזל שיום שישי לא חל על ה-13 לחודש אחרת היינו נאלצים לדחות את היציאה. לא שאני מאמין באמונות טפלות, אבל יש עובדות בנושא.
אני קורא את החדשות מהארץ, באדיקות, ומצטער לקרוא שאנחנו לא צריכים מחבלים. עושים את השטיות שלנו לבד. כמה מצער.
ולהבדיל, אלפי הבדלות, אנחנו מקבלים דווח מצולם מהנכד החדש, והקטנציק עושה רושם טוב. אומנם עוד לא אמר שום דבר חכם אבל נחכה בסבלנות.


יום רביעי, 12 באפריל 2017

יום שלישי. 11.4.17 גלפגוס.




אתמול היה ליל הסדר.
קדמו לו כמובן הכנות רבות.
למשל, דינה ואני הלכנו לקנות ירקות. אני בתור הסבל.
שוק הירקות פה מאד עלוב. נראה שמגדלים כאן ירקות בחלקות משפחתיות קטנות         והתוצאה בהתאם. מצאנו, סחבתי, והכול בא על מקומו בשלום.

לפנות ערב הייתה לנו דרמה קטנה לצפות בה. אחת מהאוניות הגדולות, המשמשות        לתיירים, זרקה עוגן בין הסירות של ה"צי" שלנו והתברברה עם העוגן.
כאשר הוא החליט לזוז מפרשית אחת, מכוחותינו, בבעלות תורכית, עמדה בדרכו.
 התורכי במקום לזוז מהדרך, דהיינו להרים את העוגן שלו ולזוז, התחיל לת מרן משהו, ועד שהספינה הגדולה עמדה לו מעל לראש,  לא הבין מה עליו לעשות.
בסוף הוא הבין. הרים עוגן וזז. מסקנה, בים הגודל קובע והגדול תמיד צודק.
לני ניהל סדר  למופת. זה התחיל בשתי הגדות שלני קיבל בפנמה סיטי, מבית דפוס,       בבעלות יהודית, שבדיוק הדפיסו הגדות לפסח.  ההגדות הגיעו בעיברית, עם תרגום       ספרדי.
היו להם אורחים, זוג  הכולל ישראלית, לשעבר ובעלה שהוא מצאצאי המייפלאוור. הבחור סיפר על חציית נהר הדלוואר, נדמה לי בחורף, על ידי וושיגטון, כדי להתחמק מכיתור     בריטי, שכמעט הצליח. מאחר והיה חורף, נהר גדול, כמקובל בארה"ב, חלק מהסירות    טבעו. הסירה של גנרל וושינגטון, הצליחה לא לטבוע מאחר והיו לה חותרים מעולים,      ממשפחתו.
קריאת ההגדה עברה בשלום, אפילו שרנו חד גדיא ואחד מי יודע.  זכרתי רק 12 מי יודע    ומתברר שיש 13. 13 מדיא. עכשיו רק נותר לברר מה זה מדיא.
הבוקר קיבלתי טלפון מאבי וזה היה נחמד מאד.
אירוע נוסף נחמד היה אתמול עם מד המהירות וכיוון הרוח שלנו.
כיוון הרוח אינו עובד. לא מראה. אבל מראה מהירות.
איש האחזקה של "הצי", גווין היה. הועלה על ידי לני לראש התורן, הכול בלחיצות כפתורים כמובן, חזר עם אבחנה. המגעים שרופים.
צריך מכשיר חדש. מסתבר שלאחד הידידים של לני בצי יש כזה. קיבלנו אותו בהשאלה    והיום גווין יבוא להתקין. יש גם רעיון שלני יעלה להחליף אבל הסברתי לו שאני מעדיף    לעלות ושהוא יהיה אחראי על התוצאה . נראה. כרגע הוא רוצה להלות למעלה ואני ממש ממש לא מתלהב מזה.
זהו לבינתיים.
אתמול גם תדלקנו.
מגיע מונית ים, עם 6 מיכלים גדולים, כ-60 ליטר כול אחד, הבחור מפעיל גנרטור קטן, שמפעיל משאבה גדולה והכול עובד, די בנס. מיכלי התדלוק נשארים על הטקסי מים.
 דלק עולה בעיר 1.5 דולר לגלון. ובסירה בשיטה הנ"ל, 3.5 דולר. מעניין


יום שני, 10 באפריל 2017

האי סימור

יום שני ה-10 לחודש.
אתמול היה יום טוב. גם האחרים היו טובים אבל אתמול הצליח במיוחד.
לקחנו טיול לאי סיימור, אי קטן קרוב מאד לאי בו אנו נמצאים.
הפעם הטיול כלל נסיעה באוטובוס, חצינו את האי, עניין של 50 דקות כולל טיפוס על ההר וירידה ממנו.
הגענו לקצה של האי, עלינו על סירת טיולים, זה קורה בשני שלבים, קודם ירידה לדינגי של 8 אנשים ועליה לסירה של כ-20 איש. סירת מנוע גדולה יחסית, 30 רגל, שני מנועי ינמאר 200 כ"ס  כ"א. הגענו לאי, וכמובן טיול קצר לראות "בוביס" עם רגלים כחולות, ופריגטות שזה ציפור יפה מאד עם זנב ארוך וטיפוס ממש מגעיל. הפירטות חיות משוד.
הן לא נכנסות למים, הבוביס, כן, ולכן הפריגטות מתנפלות על המזון שהבוביס מוציאות מהים. לפי כמות הפריגטות, הם ממש חיות יפה מהשוד הזה.
ראינו גם גוזלים של בוביס. גם לאלה יש מנהגים.
דוגרים על 2-3 ביצים, יוצאים 2-3 גוזלים, ואחד מהם, משתלט על האוכל שמביאים ההורים, וגורם לאחיו לגווע ברעב. זה הטבע. לא מוצא חן בעיניי.
אחרי הטיול הקצר, תודה לאל, באי, הקטן, ושוב תודות, חזרנו לסירה. נסיעה קצרה לחוף רחצה, הרבה חול, ראות אפס, הצטננו וחזרנו לאוטובוס.
על האי הם הלכו לראות פלמינגו, ויתרתי. נשארתי במים ופתחתח בשיחה על איש בגילי כזה, חטייאר, ומתברר ...
האיש מדבר פולנית. נשוי ליהודייה, עזבו בשנת 1974 את פולין, בזכות החופשה שניתנה ליהודים, והיגרו לקליפורניה.
קשקשנו. הבחור התפעל מהאנגלית שלי, ביג דייל, ואני לא התפעלתי מהאנגלית שלו. מבטא פולני חזק.
לשאלתו למה לא נשארנו בקליפורניה, עניתי לו שאני ציוני ויהודים צריכים לגור בארץ. זה פחות או יותר סגר את השיחה.
בערב  יצאנו לעיר.
שרון ולני הוזמנו על ידי החבר החדש שלהם, זה עם הסירה של 132 רגל, ושמחו לשמוע שאנחנו לא מצטרפים.
היום ערב פסח. יהיו להם אורחים בסירה, זוג הכולל ישראלית אחת, לשעבר ובעלה הגוי, מצאצאי המייפלאוור. יש כוונה לעשת סדר כהלכתו, ויש לי הרגשה שאני לא אעמוד בזה. נראה.
מבחינתי, די כיסינו את הנושא, כאן.
האיים האלו מיועדים למיליונרים שבאים לכאן ומתחרים במי יוציא יותר כסף. למשל, ליווי של מדריך צלילה או מומחה לטבע, עולה 1,000 ליום.
למרות זאת מצליחים להגיע לכאן גם טיילים בטיסות רגילות, שלוקחים טיולי יום קצרים של 150-200 דולר ליום.
טיול היום כולל נסיעה במנועית, טיול יבשתי בו רואים ציפורים, איגואנות, כלבי ים ושאר ירקות, הטיול בדרך כלל מתיש, חם פה מאד. ארוחת צהרים קלה, שחיה באיזה חוף רחצה, מה שמאד מרענן, וחזרה למקום היציאה.
למצטרפים לסיורי הספינות, סדר היום דומה אבל חוזרים לישון באוניה.
אוניות הקרוזים הגדולות לא מגיעות לכאן. התנפלות של 2000-3000 איש על אי כאן לא הייתה עוברת בשלום, לכלבי הים והציפורים.
שלא תחשבו שאני נגטיבי, רק לא מתלהב יותר מידיי מה"טבע" שודדים ורוצחי גוזלים.
אני מאד מתרשם מהאנשים, נחמדים מאד, מדברים ספרדית שוטפת, וחושבים שגם אני, ואני לא.
האיים בנויים סביב שימור הטבע ותיקון כול הנזקים שנעשו כאן בעבר.
למשל, ייבאו לכאן חזירים. זה לא עזר לאקולוגיה כאן ולכן חיסלו אותם. אין היום חזירים באי. (חוץ מאלו המבקרים כאן בטיולים).
הצבים הגדולים שכמעט נכחדו, קופסאות השימורים הראשונות על אוניות, מגדלים אותם היום בחוות מיוחדות ומחזירים אותם לטבע.
המבנים שלהם, מרכזי הדרווין למינהם, יפים, מרשימים, אינם בתשלום ומענינים.
בחלקם יש אפילו מיזוג אוויר.
לסיכום נחמד, אבל מיצינו.
מקווה ליותר מפולינזיה הצרפתית, אם נגיע לשם.
היום  יהיה תדלוק, חסר לנו כ-400 ליטר בהם השתמשנו בדרך לכאן מפנמה.
השיטה כאן פרימיטיבית להפליא.
ממלאים מיכלים בתחנת דלק, ב1.5 דולר לגלון, שזה בערך 4 ליטר, ומביאים לסירה, הסוכן המקומי, כאן זה כבר עולה 2.5 דולר לגלון.
המילוי, על ידי הבעלים. יש תחנת תדלוק לסירות גדולות, יעני, מגה יכטות, שממלאות דלק בטונות. אבל זה כרוך בהמון אישורים, והמון בירוקרטיה. לא מיועד עבורנו.
נראה.



פריגטה מחזר אחרי הנקבה, ניפח את הבלון האדום, הכין קן ומחכה שהיא תסכים

בובי כחול רגלים ושני אפרוחים מתחתיה

איגואנה ימית

יום ראשון, 9 באפריל 2017

סנטה קרוז - המשך

יום שישי. ה-7 לחודש, כנראה.
הלכנו הבוקר למרכז דרווין. מקום מאד יפה עם הליכה , לשם, ארוכה. עמדנו בזה. החום לא הועיל והלחות גם לא. המקום יפה.  
במקום קיים מבנה – מוזיאון, ממוזג, עם סרט הסברה בחדר עוד יותר ממוזג.
וזה היה חידוש מרענן.
פגשנו שוודי לבנוני, נשוי ליהודיה שוודית והיה מעניין.
שרדנו עד הצהרים, וחזרנו במונית כול נסיעה כאן היא דולר לאדם..
לא שווה ללכת ברגל. לא חוסכים כלום.
אחרי קניות ושנת אחר צהרים, מצווה, יצאנו לעיר.
הלכנו, הלכנו  ובסוף התישבנו לאכול גלידה.
בא  ישק, כן, ישק, לא יצק, עם בתו הרופאה. שאלתי אותו מה עשו הוריו במלחמה וקיבלתי סיפור.
וכאן מתחיל הסיפור:
אביו היה   יליד אזור גדנסק,  והיה בן 14 לקראת סוף המלחמה, נחשב לגרמני וגוייס לוורמכט.
הילד נשלח לנורווגיה שהייתה בכיבוש גרמני. האוניה הוטבעה בדרך  ורוב הנוסעים טבעו. אביו  של ישק, ניצל. (מת על השם) הילד הופקד לשמור על גשר בנורוגיה.
הנורווגים כמו הצרפתים, התחילו להיות גיבורים לקראת סוף המלחמה ותכננו לפוצץ את הגשר שעליו שמר אבא של ישק.
אחד הנורווגים, ריחם על האבא  של ישק. ואמר לילד. להתרחק.  הילד התרחק הגשר פוצץ ואבא של ישק חזר לקראקוב, שם פגש את  האמא של ישק.
האמא עברה את המלחמה בקרקוב. יום אחד נגשה אליה אישה יהודייה, נתנה לה שני ילדים קטנים וכתובת על פיסת נייר ובקשה ממנה להעביר את הילדים לכתובה הכתובה בפתק.
האמא עשתה תספורת "פולנית" לילדים, העבירה אותם לכתובת  שנמסרה לה, הדלת נפתחה, הילדים ונכנסו. וזה לא סוף הסיפור.
אחד הילדים איתר את אימו של ישק, (מת על השם), איתר אותה לאחר המלחמה והזמין אותה אליו לישראל.
התרגשתי. בקשתי ממנו, כן, מישק, רשות לפרסם את זה כאן והוא נתן את הסכמתו.
וחוץ מזה כול בסדר.
צבים, ציפורים, כלבי ים, (מסריחים) והכול טוב.
היום שבת.
קמנו מוקדם, החום כאן מעיק, והלכנו 3 ק"מ בשמורת טבע יפה מאד לחוף יפה מאד.
היה חם מאד.
חזרנו לקיום מצווה.
עכשיו מעונן, שזה טוב, לא חם, עם הענננים באה רוח ונעים.
לני ושרון בטיול שלהם.
מחר אנחנו לטיול של יום ואחר כך נראה.
די תפסתי את העקרון של גלפגוס. ויש גבול לכמה אני יכול להתלהב מציפורים ואיגואנות.
אני מאד מתפעל מהאנשים הנחמדים כאן, ומעצם הרעיון שהם מנסים לתקן את ה"האונס" האקולוגי שהאיים עברו כאן.
מסתבר, בין היתר שאם  הופכים צב ענק על הגב, הוא לא הולך יותר לשום מקום, חי עוד כשנה במצבו ההפוך, ויכול לשמש למאכל. הספינות שהגיעו לכאן השתשמשו בקופסאות שימורים החיות האלו עד שכמעט חיסלו את אוכלוסית הצבים כאן.
עכשיו יש להם חוות לגידול הצבים האלו והחזרת האוכלוסיה לטבע.
מרשים. בונוס נוסף. אני נחשב כאן למקומי ואין ברירה, אני מדבר ספרדית.

פוקו (מעט). 

יום שישי, 7 באפריל 2017

סנטה קרוז

יום שישי ה-7 לאפריל.
אתמול חגגנו יום הולדת לשרון, במסעדה נחמדה.
מסמר הערב היה גיימס.
החוק בים, " תמיד יש יותר גדול" עובד.
אנשי האוייסטר עם הסירות הקטנות שלהם של 54 רגל ו-62 רגל, עמדו נפעמים מול הסירה של גיימס. "רק", 132 רגל. והבחור נחמד.
הבחור מהונלולו. בן 50 ועשה המון כסף בהיי טק. לזכותו יאמר, הוא מוציא אותו בחופשיות רבה.
הצוות 7 איש. מדריך טבע 1,000 דולר ליום.
הבחור מלא קסם ונחמד מאד.  ישב עם אנשי אוייסטר והעביר טיפים.

פגשנו גם את גוז'ף וויקי. ערבי מרוני מלבנון. נחמד, חכם.
חוץ מזה, עיירה נחמדה. האנשים ממשיכים להיות נחמדים.
אני התחברתי לסיד הריסון, עולה חדש לוירגינייה. אבותיו הגיעו לארה"ב ב-1672 ואחד מאבותיו, נלחם במלחמת האזרחים, לצד הדרומיים. נקבר במדיי הקונפדרציה.
הבחור שמרן, בסגנון, "שימותו העניים", או בשפה יותר מעודנת ובהתאמה לגלפגוס, שישרדו החזקים. אבל, איש אינטיליגנטי, מבטא דרומי, אבל עדיין ניתן להבנה.
קיבלתי ממנו את התואר סוציאליסט, הוא לא מכיר את התואר שמאלן, ואנחנו מסתדרים נהדר. יש בינינו כימיה.
היום לני ושרון יוצאים לסיור של 4 ימים באיים הקרובים ואנחנו נהייה לבד בסירה.
קיבלתי הוראות הפעלה, של הגנרטור, עברתי בחינה ויש לי הסמכה להפעלת גנרטור.
אנחנו נטייל לבד באי כאן ונראה.
אם אנחנו עוסקים באמריקאים ותיקים, הישראלית שב"צי", נשואה לאמריקאי,  כמובן נשואים שניים, שאבותין באים ממסצוסט, והם הגיעו במייפלאוור.  לבחור קוראים תום ומעניין אם הוא יקרא לסיד עולה חדש.
אני עוד צריך לדבר עם גוז'ף המרוני. הוא סיפר לי שאחיו מועסק על ידי ראש ממשלת לבנון בתפקיד כלכלי בכיר. נראה לי חומר אידאלי לגיוס למוסד.
הנסיון האחרון שלי היה עם ג'פרי, עובד או"ם שעובד בכול ארצות ערב. הצעתי לו, אבל נראה לי שלא היה מעוניין.
הלילה היה חם, ולפי ההתחלה של היום, לא יהיה קר יותר.
זהו לבינתיים. נדווח בהמשך.



יום חמישי, 6 באפריל 2017

ום רביעי האי ספניולה

יום שלישי






היה יום מעניין אתמול. לקחנו מונית עם נהג דובר אנגלית שוטפת. השוטפת שלו כולל בערך 50 מילים. הסתדרנו, הספרדית שלי משתפרת, ביחוד תנועות הידים.
נסענו לתוך היבשה. כבישים נהדרים, הנהגים נוסעים בניחותה. הגענו להר גבוה, לוע כבוי של הר געש מלא במים. אגם. נאלצתי לעבור מבחן לב וסיבולת ריאה בטיפוס על הר הגעש, כבוי, כן, שבלועו אגם.
בערך אלף מדרגות.
הגענו. לא להאמין לא היה קשה מידיי.

מראה יפה. משם לחוות צבים. בסדר. לאחר הטבח הגדול בצבים שעשו כאן בעבר, מנסים להחזיר את האוכלוסיה שלהם למימדיהם הטבעיים.
טוב, צבים. הרבה אקשן, רצים קילומטר לשבוע.

משם לחוף ים, עוד פעם הליכה של 656 מטר, היה כתוב, וים מלא אצות. מזל שהבאנו שנורקלים, כי לא רואים כלום.
החוף היה יפה, עם זבובים מחיזבללה. ברחנו משם.
חזרנו.
המקום בסך בכול עני.
עצרנו בשוק ירקות, אני הלכתי לחפש סיגריות והציעו לי לקניה סיגריה אחת. ויתרתי. כאן מוכרים זאת אחת אחת.

אבל, פגשנו שתי משפחות אמריקאיות, אחת עם 11 ילדים, שלה 7 ושלו 4, נישואים שניים לשניהם. חברה צעירים, יחסית לנו כולם צעירים היום. מכירים את מיקי ברזם, ובקשו למסור לו דש. מסרתי בגי מייל.
והגענו למסמר היום.
הוזמנו לסירה אחרת, אבוי, יותר גדולה משלנו, 575 של זוג אנגלי, עם הבן בתור סקייפר מקצועי וצוות של 2.
האישה נחמדה. האיש צנון.
הדליקו אורות מים וכלבי הים הגיעו לתפוס את הדגים שהאור הביא  והצעירים ירדו למים לשחות עם כלבי הים.
גור אריה ים יונק
הנקניקים המסריחים הכבדים האלה, ביבשה, נהיו למטוסי קמיקזה בים. היה מדהים.

אתמול, נסענו לטיול לאספניולה (האי הותיק ביותר בקבוצת איי הגלופגוס) שוב מסע עם סירה, אבל סירה נוחה יותר וים שקט יותר. ראינו הרבה ציפורים.
הטיול כלל מסע השרדות של שעתיים, ללא  מספיק מים, והספקנו לחזור לפני מכת החום שכמעט הגיעה.
האלבטוס הבודד שהגיע לקינון
איגואנה ימית
השרות בסירה היה נהדר. הרבה שתייה וכיבודים אבל במקום בו זה היה נחוץ, נאדה. זה בספרדית כמובן.
קדמה לכך צלילת – שחיית שנורקלים, וראינו דגים. כמו בים סוף רק פחות.
חזרנו.
יוסי מגזים. היה יום מאד מענין אתמול. היה לנו מדריך, שממש דובר אנגלית הוא הסביר כך מה ששאלנו אותו. פרטים מאד מענינים של ידענו.
בשנורקליג, יוסי צודק, הים האדום הרבה יותר עשיר בדגים ובאלמוגים. ההליכה היתה ארוכה מדי בשל החום הרב של הצהרים (הרבה יותר חם פה, השמש ממש שורפת). אבל ראינו איגואנות ימיות, גן ילדים של אריות ים, האלבטרוס הראשון שהגיע לתקופת הקינון וציפורים נוספות. ליוסי זה היה יותר מדי, במיוחד שאסרו לעשן על האי , וגם על הסירה. הוא לא עישן כל היום. שרד.
 בקושי בקושי. (י.ק.).
הנגענו לסנטה קרוז. היום ה=6 לחודש.
היום, התעוררנו ב-0300 והפלגנו לכאן. הגענו. בכניסה בחרנו בדרך הקצרה ועלינו קלות על שרטון. נסיגה קלה וחזרנו לנתיב המסומן. קורה. אנחנו  בחום היום והדבר הנכון לעשות הוא לנוח. אחר הצהרים נרד לאי.
נחמד.



יום שלישי, 4 באפריל 2017

4/4/17 סאן קריסטובל

יום שלישי ה-4 לאפריל.
 אתמול ביקרנו במרכז התרבות המקומי.
מקום ביקור יפה מאד, ללא איש ששומר, קראנו את ההיסטוריה של האיים, מאד מעניין.
לא ברור לי למה האמריקאים לא השתלטו על האיים  אחרי מלחמת העולם השניה, היה להם בסיס כאן באחד האיים.
נשאל את סיד.
מסתבר שזה סיד מספר 3 או 4, ובנו הוא סיד מספר 4 או 5. מין מנהג אמריקאי כזה.
אני מתעקש להזמין עוף בארוחות, ומתאכזב כול פעם מחדש. זהו, נעבור לדגים.
יצאנו אתמול לארוחת ערב במסעדה מומלצת ששורפת עוף כמו כולם, כולל יוון.
אבל, ישב איתנו לשולחן מתיו, בחור צעיר אנגלי, 2 מטר בסך הכול, היה באפגניסטן בשתי תקופות שירות, היה מרתק לשמוע אותו מתאר את הנסיון שלו. כול זה באנגלית אוקספורדית, עם הרבה הומור.
הבחור קיבל חינוך באחד מבתי הספר התיכוניים שבו מלמדים לטינית.
היום ניסע במונית לכמה חופים באזור, ומחר בסירה מקומית לאיספניולה, .
עולם שלישי. המון חנויות, חלקן בגודל של קיוסק,
 ואחר כך לסנטה קרוז.
האנשים כאן נחמדים באופן מיוחד, נמוכים יחסית, מה שתורם רבות לאגו שלי, עד שישבנו לארוחת ערב עם מתיו, כאמור שני מטר.
מה שהרשים אותי  במיוחד בביקור במרכז התרבות הזה הוא הנסיון לאזן בין שמירה על הטבע, והתקיימות של האוכלוסיה במקום. כול מה שיש להם זה תיירות. מצד שני, יותר מידי תירות והם בצרות. איזון עדין הנעשה על ידיד המחירים. גבוהים.
זהו לבינתיים. הלילה ירד גשם שוטף מאד, והסירה נקיייה. למופת.


יום שני, 3 באפריל 2017

גלפוגוס 3.4.17


ה
גלפגוס האי סאן קריסטובל. יום שני, אולי ה-3 לאפריל.
כתבתי רבות במעבד התמלילים שלי ודינה עבדה בפרך כדי להעביר לפחות חלק מזה.
נתחיל מהפלגה.
ללא אירועים מיוחדים, למעט חצינו קו המשווה.
תחפושות מדוזה לכבוד נפטון בחציית קו המשווה
לני הצליח לארגן מפגש ל 4 סירות על הקו, מסומן במים בלבן, ושחינו אחד את השני ולהיפך. היו תחפושות, דינה גזרה שקית אשפה כחולה לפסים, לבנו אותן על המותנים והכתפיים, ואמרו לי שאנחנו מדוזות. שיהיה.
חוץ מזה הייתה הפלגת פרפר, מה שהם קוראים  כנף לכנף, באנגלית, אבל השם שלנו, פרפר, יותר יפה.
הגענו, בבוקר, על פי המתוכנן, האי נמצא כמעלה אחת דרומית לקוו המשווה.
סידורי הכניסה פה היו קלים יחסית, באו רק 6 איש ואישה, שתו קולה, אכלו עוגה, החרימו מנגו אחד והכול טוב.
זה היה שלשום.
אתמול לקחנו סיור עם סירת מנוע מהירה, 20-25 קשר, סביב האי.
קיקר רוק מבעד לסלע המכשפה
התחיל עם צלילה בקיקר רוק, סלע אדיר באמצע הים, ירדנו למים, די גבוהים, אני עם המשקפת החדשה משוכללת שלי, ונתקעתי איתה. חזרה מהירה לסירה,  והחלפתי לשנורקל רגיל.
דג הטונה שדגו
דינה המשיכה לשחות, היא שחינית הרבה יותר טובה ממני, טוב לא חוכמה, היא לא מעשנת, שחתה דרך קניון יפה בין הסלעים, ואני הצטרפתי בצד השני. דגים סיפורים, מים לא כך כך צלולים, אבל יפה. כולו דגים.
יוסי לא מספר, ששחיתי עם כרישים, ושתי אריות ים, נראה היה כאילו אחד תינוק שיונק מהאמא. מכיוון שהיה מעונן מאד, וגלי, הראות לא היתה טובה כל כך
לצערי לא צילמתי.
.
המשכנו לחוף, יפה ואחר כך לדיג.
פרנסיס, הסקיפר שלנו, דייג מדופלם, איתר נחיל טונות, הצוות שלו, טדי, עמד על החרטום, זרק חכה בקשת, וגלגל מהר חזרה. ויש דגים. התחיל בשני דגים של 6 ק"ג כול אחד, ואחר כך, דג של 20 ק"ג. בחיי.
אחרי 3 דגים, ועוד נסיון אחד כושל, התחלנו לחזור.
הים, עלה. גשם, בלגן.
נסיעה של שעתיים במקום שעה, כולה "תענוג", צרוף.
פרנסיס נאלץ להאיט ל-15 קשר.
לא נהנינו, בחזרה בלבד. אבל היום בבוקר זה כבר נשכח.
פרנסיס מרוויח 80  דולר ליום כזה, מועסק על בסיס יומי, רק כאשר יש עבודה, וחי בשכירות עם חברתו באי.
השארנו לו תשר יפה וקיבלנו דג של 5 ק"ג.
לני הכין מזה בשר חי טבול בסוייה ווואסבי, וזה היה טוב. הפתעה. אכלתי קצת.
בסיור סביב האי פגשנו אמריקאי הוא עובד או"ם במחלקה לעידוד תעסוקה,  מציאת מקורות תעסוקה ומיזמים לאוכלוסיה מקומית, והוא ביקר בסוריה, אירן, פקיסטן, אתיופיה ועוד. איש מעניין. הצעתי לו לעבוד עבור המוסד. אמר שישקול את זה.
הגיע עם אשתו, מדגם שמרטף, מהרפובליקה הדומיניקנית, צעירה ממנו, נחמדה, עונה רק שמדברים אליה. בקיצור מודל מוצלח.
זהו לבינתיים. יצאנו אתמול לארוחת ערב לאחר שישנתי והתאוששתי מהטיול של אתמול. היה נחמד. אני בטוח שלא מעניין אתכם מה אכלנו אתמול, (פיצה), פגשנו עוד זוג אמריקאי מהמשט, היא ישראלית לשעבר דוברת הרבה שפות, גם ספרדית, והוא מצאצאי המייפלאוור. 1620, בגיעו למסצוסטס.. זה שבה את ליבי, למרות, לזכותו יאמר, הוא לא עשה מזה עניין.
יש כאן שירות מוניות מים יוצא מהכלל. דולר לראש לנסיעה.
קיימת כאן חרדה, מוצדקת, מעלית כלבי ים על הדינג'י, זו חיה עצלנית, מסריחה ומלאה שערות.
ולכן, לא מורידים דינג'י למים ומזעיקים טקסי מים בערוץ 14. עובד נהדר.


פנמה לאיי הפנינה

עזבנו את פנמה סיטי ב-1100 בדיוק לפי התיכנון של לני.
קודם לכן, תדלקנו, 114 גלון, שזה לפי 3.83 ליטר לגלון, כ 440 ליטר. מחיר הדלק כאן מפתיע, כ-2.5 שקל לליטר. מעניין. הפלגנו. הפלגה קצרה של כ-40 מייל, שהסירה עושה באצילות רבה. הסירה מחליקה על המים, כמלכה. מפרשים נפתחים ונסגרים בלחיצת כפתורים פשוט מדהים. 
הים חלק, כמעט, הרוח קלילה אבל מספיקה למלכה, זה יהיה הכינוי של shalen מעכשיו, לעשות 6-7 קשר והכול אידאלי. לא נותר לי אלא לעבור לעיסוק החביב עלי, שנת אחר הצהרים.
 ,לני פותח שתי חכות וכלום. עוברת עוד שעה, ואנחנו מתקרבים כבר לאי, הכול הולך מהר בין 40 מייל, 7 קשר ושנת צהרים, ופתאום, החכה מתחילה לטרטר. יש דג על החכה. עוברים לנוהל דייג. לני גלגל את החכה, אני לידו מחכה להוראות. הדג מגיע, משהו שדומה למאי מאי, כ-2 ק"ג. אני יודע שיש נטיה להגזים בגודל הדג, אבל אשתדל לדייק, באמת כ-2 ק"ג, הדג מגיע לסיפון, לני משחרר אותו מהקרס והדג מתחיל להחליק לכיוון המים. מזל שיש לדג זנב גדול ונוח לתפיסה, אני מצליח לתפוס את הזנב והדג חוזר לדלי. מכאן מתחילה אופרציה בה לני מטפל בדג, ןאני שואב מים לניקוי. אני מבקש ומקבל את הדרגה של עוזר דייג דרגה א', מתלמד, ונראה בהמשך. מתקרבים לאי ולהקה של "מנטה רייס" קופצת מעל המים ועושה "שפריצים", מדהים. 
לני מחזיר את שתי החכות למים, לא לפני שאני מתיר את התסבוכת בינהן, עוזר דייג כבר הזכרתי, ואנחנו שוב דגים. החששות שלי שנדוג עוד דג מתבדים. יופי. 
קרוב לאי, בעומק של 24 מטר, אנחנו נתקבלים במשהו שנותן מכה מפחידה לסירה, וממשיכים. לא ברור מה זה היה והבוקר נצלול לראות אילו סימנים נותרו על הקוער, אם בכלל. בכול אופן, מכה בקוער בלב ים זה מפחיד. 
מגיעים לאי, מטילים עוגן, נסיון שני בלבד, ואנחנו כאן. אני לא מתאפק ומכניס רגל למים, כ-22 מעלות, נדמה לי. 
הדג מופיע בצלחות והוא טעים להפליא. היתרון הכי גדול שלו הוא שאין לו ריח וטעם של דג. אני לא בדיוק מת על דגים אבל דג שמגיע מהים לצלחת תוך שעה -שעתיים, הוא בדרך כלל טעים. 
אחרי ארוחת ערב, כולנו נופלים שדודים. פשוט יום נפלא. חוץ מ..... יש לי מנהג מגונה לשתות את הקפה שלי בלגימות קטנות, על פני מספר שעות. כוס הקפה יכולה לעמוד לידי שעה או יותר וכול פעם לגימה קטנה ואני מאושר. אז זהו, כאן זה לא ניתן. הספלים הקיימים לא מתאימים לאוחז הכוסות שעל הסיפון ואני נאלץ לגמור את הקפה באחת. או שלוקחים לי את הכוס החצי מלאה. נורא. הפתרון הוא להשתמש בכוס מוארכת, לא בספל עם ידית, שיכינס למחזיק הכוסות שעל הסיפון. אין כזו בסירה. הכוסות המוארכות המתאימות לאוחז הספלים שעל הסיפון הם מפלסטיק ואינן מתאימות למשקה חם. בעיה, בעיה קשה, אני מקווה לקנות כוס מתאימה כזו בהזדמנות הראשה שתיקרה על דרכנו. היום נרד לחוץ וישר לחנות, אם יש כזאת כאן. התוכנית להיום היא שנורקלים באי. 
האופרציה להורדת הדינגי בסירה, קשה להפעלה, כמו יתר הדברים במלכה הזו, לוחצים על כפתור והסירה יורדת למים, מדהים. 
עוד לא לימדו אותי לעשות קפה כאן בלי להעיר את כולם ואני מחכה שמישהו יתעורר. ולסיום, מלבד עוזר דייג אני גם שוטף הכילים הרשמי של הסירה. כי, ככה אני רגיל מהבית ובכלל לא היה לי חלק בהכנת הארוחה או בתפיסת הדג. תפיסה אחת בזנב לא נחשבת. אתמול גמרתי לרחוץ את הכילים לאחר שכולם הלכו לישון, הבוקר יהייה מסדר כילים ואני מקווה שאקבל תואר נוסף. 
 יום שבת. היום יום שבת, מה שאומר שאתמול היה יום שישי ואני מתאר לעצמי מה היה אתמול. הגענו לאי הפנינים, או לפחות לאחד מהם. הדבר החשוב הראשון היה לבדוק את מסכת השנורקל הגדולה והיקרה שקניתי. המסכה מכסה את כול הפנים ומיתרת את השימוש בשנורקל. הצינור מורכב על המסכה. נכנסתי למים ו-הצלחה. הפטנט החדש עובד להפליא. איזה יופי. 
ירדנו בדינגי באי. ממש נחמד, כמו הקריביים אבל ללא עולם שלישי. מסתבר שהאי בו אנו נמצאים מלא בבתי מלון ובתים פרטיים מפוארים אבל גרים בו באופן קבוע רק כ-200 איש. התחלנו לצעוד למרכז העיר, ועצר לנו איש נחמד עם מכונית -טרקטורון, והביא אותנו למרכז. שזה אומר חנות להכול ועוד מסעדה אחת. בחנות להכול מצאתי הכול. כוס קפה מואכת ושומרת חום. מתאימה בול לפתחים במחזיק כוסות על הסיפון. ביקשתי וקיבלתי רשות להשתמש וךהשאיר אותה על הסיפון. היה גם בגד ים נחמד וחולצה מקומית, ואני מסודר. הטרידה אותי המחשבה שקניתי סיגריות בפטור ממכס בניו יורק, שני קרטונים, ויתברר לי שכאן זול יותר. אז זהו, לא. קניתי קופסה לנסיון והיא עלתה כ-25 שקל. לעומת 16 שקל בפטור ממכס. ממש דן חסכן אני.
 אגב באי יש גם שדה תעופה למטוסים קלים. טוב לדעת. בדרך חזרה לסירה, עצרה לנו איילין, כן זה שמה, לטרמפ. בכול זאת הולכים 4 זקנים בדרך. הקפיצה אותנו עד החוף. נחמדה. עוד קודם בדקנו השכרת רכב, 40 דולר לשעה, והוחלט שזה מוגזם. 
הגענו למלכה, והפלגנו לאי שכן. לא אלאה אתכם ואת עצמי בשמות, עוד אי. כ-5 שעות הפלגה מה שאומר שאחרי שהרמנו עוגן, בלחיצת כפתור של שרון, ופתחנו מפרשים בלחיצת כפתור של לני, אפשר ללכת לישון. הלכתי. התעוררתי, לאחר שינה טובה ואנחנו עדיין בדרך עם רוח חלשה. לני מציע שניפתח גיניקר ואני מצטרף בתור עוזר. הרבה חבלים, בלי כפתורים הפעם, לני מתעקש לעשות את העבודה הקשה של העלאת השרוול לראש התורן, פורשים ויש מפרש. אבל כמעט ואין רוח. אחרי כשעה חוזרים על התרגולת אבל לקיפול, ואנחנו על מנוע.
 עכשיו, יום שבת, אנחנו עוגנים באגם גדול, אליו נכנסנו דרך תעלה ועוגנים ליד מספר סירות מהמשט. בערב, יום שישי בערב, הוזמנו לסירה שכנה, אוסטרלי בשם גימס על סירה בשם מיס טיגי. אני מזכיר לעצמי שזה לא מיס פיגי. הגענו, אנשים נחמדים, יצא לי לדבר עם איש צוות של שני שוודים, אירי שגילה בורות רבה בקשר להיסטוריה שלהם. שאלתי אותו על סינט פטריק ועל קרב האורנג', ידע מעט על הנושא ומה שידע הייה מעורפל למדיי. אבל בחור נחמד, שיט מקצועי ונגר שלמד 4 שנים נגרות. אני מעריך כאלה אנשים. יצא לי לדבר עם עוד שני שוודים, לא משהו,
 קצת עם גיימס שהשתדל להיות מארח טוב, הצליח, והיה נחמד. אני נשארתי על הסיפון מאחור ועישנתי להנאתי.
 הבוקר שוב התעוררתי ב-0600 ואני כותב. ב-0700 לני מצטרף אלי ואנחנו מקשקשים עד, דייג מקומי עם ילד נמד עוצרים לידנו ומציעים דגים למכירה. דולר לדג, כולל ניקוי ופילוס הדג. הדייג עושה עבודה מקצועית, ולני נותן לו 5 דולר. מחיר מציאה ל-3 דגים בגודל של כ-800 גרם כול אחד, נטו לאחד הניקוי. מדהים. 
זהו להבוקר. 
המשך יבוא בוקר חדש לאחר יום נחמד. הפלגנו ל אי נוסף, ברוח שקטה שהצריכה קצת זיגזגים והרבה מנוע. הגענו והטלנו עוגן במפרץ נחמד. אני שוב בודק את המים, נעימים ועכורים, מלאי חול, ונעימים, ואת המסכה. מסכה נחמדה. 
בינתיים פרץ אצלי משבר רפואי קשה. כפות הרגליים שלי, החלק העליון, בשתיהן, אדום וקצת נפוח. שתי הרופאות על הסירה, דינה ושרון, מאבחנותבעיות מחזור דם, עם השלכות קשות ללב ולאורך חיי בכלל. ההערה שלי שאני כבר מסודר, ולא אכפת לי למות מתקבלת בבקורת קשה,. מסתבר שיש לי אחריות לסביבה, וחוץ ממזה איך אני מדבר.. תחת איומים אני מבטיח שאם וכאשר נגיע לגלפגוס, והתופעה לא תעלם, אלך לרופא. צודקים. אף אחד לא רוצה להיתקע עם חולה או גופה באמצע האוקינוס. ואין בסירה גם bodybag. התיאוריה שלי היא שזה פשוט כווויה מאחר והתחלתי ללכת עם סנדלים אחרי חורף בו רגלי לא ראו אור יום. דינה שמה לי משחה להקלת סימני כוויה והבוקר נראה שהתיאוריה של היא כנראה הנכונה. יהיה מסדר רופאות ונראה. זה כמובן לא מונע משרון לשלוח אותו לשחיה סביב הסירה, פעילות להסדרת ה"צירקולציה". אנחנו במקבץ של 4 סירות. יש להם מנהג נחמד של התקבצות על אחת הסירות ל drink/ התקבצנו. אני יושב בצד, לאחר שאני מברר את מדיניות העישון בסירה. מותר, בקצה הסירה, ובשקט. האנשים נחמדים מאד וידידותיים גם לאורחים. אני מקבל קולה מאחר ואני לא שותה, מה שכבר מסמן אותי כקצת מוזר. ה"חברה" שותים בירה ברמה של 2-4 פחיות לאיש, והגברות יין. מתישב על ידי אוסטרלי, שמן, כנראה מבירה, מלקולם, ואנחנו משוחחים קלות, עד הקטע שיש לו חברים יהודים והם אנשי משפחה טובים וגם מעונינים מאד בכסף. נו, נו, מצא לו למי להגיד. הוא קיבל הרצאה ארוכה על שרידות, פרנויה שלנו לשרידות, ולכן המשפחתיות והכסף, אבל הסברתי לו די באריכות, המסכן, שאנחנו בעניין של ידע, השכלה. אבל, הסברתי לו גם שיש לנו נשק גרעיני וגמרנו לסמוך רק על כסף והשכלה. כול זה נעשה בנעימות אני מקווה, אבל המסר שלי אליו היה די ברור. דיברנו גם קצת על ילדים ונכדים, כדי להפיג את המתח, ונפרדנו בידידות. אני מקווה שלמד משהו, השמוק. הלכתי לעשן, והבחור שמח לברוח לשיחה עם היתר בעניני מרינות, תיקונים ובבלט כללי של אנשי סירות. 
התוכנית היום היא לשוט עם הדינגי במעלה נהר, עם זרם הגאות, לחזור לסירה עם זרם השפל, כנראה ולהפליג לגלפגוס. נראה טוב.  
יום שני ה-27 לחודש. אנחנו בים לכיוון גלפגוס החל מאתמול בצהרים. אתמול היה יום מלא אירועים. בסירה השכנה, נוצרה בעיה אלקטרונית. הפיוז של ההגה האוטומטי נשרף להם ולני נסע לעזור. חזר, לא עזר. הסתובב שם מקומי, עם סירה מגזע עץ, ממש כמו בימים הטובים, ומכר בננות, אננס מנגו ופאפיה. לני קנה הכול במחיר האסטרונומי של 4 דולר. ביקש וקיבל, ממתקים לילדים, ונסע. 
התוכנית היא לעלות במעלה נהר, שכמעט ואינו קיים בשפל, ונהייה נהר בעומק של 3-4 מטר בשיא הגאות. שיהגאות מתחילה ב-12, שיא הגאות ב-1500. נכנסים ב-1300 עם הזרם. לני ואני חותרים ומישרים את הסירה, רק כשצריך, בשיטת הוואי, יושבים על הדופן המתנפחת ובראש המוזיקה מהוואי 5 אפס. הגאות לוקחת אותנו פנימה וכול מה שאנחנו צריכים זה לישר את הסירה מפעם לפעם. אחרי כשעה במעלה הנהר, מסתובבים, עכשיו המים בעומק של כ-200 מטר ואנחנו עם מנוע "קורעים" את המים. בדרך החוצה אנחנו פוגשים את הדינג'י, משהו כמו סירת מרוץ קטנה, של מלכת המשט של אוייסטר. וזה הולך כדלקמן. כמובן שכולם עסוקים בלמדוד של מי יותר גדול, אז הסירה הזו, ללא ספק הכי גדולה. עליה אישה, הבעלים, לעת עתה, עם בעלה הטרי, בנה וצוות. הגברת הייתה נשואה לאיש עשיר, שכרה מאמן אישי לצורך חיטוב וכושר, והתאהבה בו. כנראה שהבחור היה שימושי בעוד מספר נושאים. הזוג התגרש, האישה במסגרת חלוקת הרכוש נותרה עם הסירה והיא מטיילת. הבעל הגיש ערעור, ומכן ההערה שלי לגבי "לעת עתה". זו סירה של 4-6 מיליון דולר. פגשנו כמו סירות של 57.5 רגל, 2 מליון דולר כ"א, ואנחנו בסירה שעולה "רק", מיליון דולר. קשה קשה. חזרנו כאמור מהנהר, ולדרך. רוח חלשה אבל הסירה משייטת במלכותית ב-4 קשר. לני פורש חכות, עוברות שעה שעתיים, לני נשכב לנמנם, מצליח להרדם ו"בינגו" רעש גלגלת החכה נשמע. כולנו קופצים לנוהל קרב שבמקרה של לני זה החגורה של החכה, ואני עם הדלי, למתן עיצות. אני לא מבין בדיג כלום ולכן, כן תתפלאו אני שותק. דג גדול, לפי ההתנגדות, ולני עובד קשה. הדג מגיע אני מנסה להזיק לו עם הדוקרן, עושה את זה לא נכון ומחטיא, מפספס, אבל זה לא מונע מלני להעלות את הדג על הסיפון. באמת דג גדול. הנוהל בסירה הוא לתת לדג כמה לגימות של וודקה, טובה, בטח שטובה, והוא מת שיכור. עכשיו מתחילה מלאכת הניקוי והחיתוך. לני לא סומך עלי שאוכל לעשות זאת, איזה מזל. הדג של כ-7-8 ק"ג, באמת, הופך לשני סטייקים ענקיים של 2 ק"ג כול אחד. ועכשיו תורי אני שואב מים ומקרצף את הסיפון. סבון, מים, עוד סבון ועוד מים. מקווה שאעבור מסדר המפקד. 
לילה. מחלקים משמרות. במשמרת שלי כבר נהייה קריר. אין רוח בשעות האחרונות, לאחר מופע הדג, ואנחנו על מנוע. הרוח עולה ואני מוריד סיבובי מנוע יורד בהדרגה מ-1800 עד 1100. לני מתעורר ועוברים למפרשים. מכבים מנוע ואנו על מפרשים.
 יש בעיית תדלוק בגלפגוס. הספר של אוייסטר מזהיר מבעיות ואיטיות ובלגן. כולם נחושים לא לתדלק בגלפגוס אבל אם הרוח לא תהייה, נגיע לגלפגוס עם חוסר של כמה מאות ליטרים. יש לי רעיון מבריק שאני מעביר ללני, והוא מספר לי שכבר חשבו עליו ועובדים על זה. הרעיון, שצוות אוייסטר המלווה את המשט, יתארגן בגלפגוס, הם טסו לשם, ווידאג לדלק לכול המשט. זה כ-30 יאכטות וכול אחת תידרש לכמה מאות ליטר של דלק. אז גם הם חשבו על זה ונותר רק לראות ביצוע.
 דינה מחליפה אותי ב-2400 ואני מחליט לישון על הסיפון, לארח לה לחברה. מלכת האוייסטרים עוברת על פנינו בסביבות 0100 דירה מעירה אותי כיד לראות שהכול בסדר והיא לא תעלה עלינו. בסירות הגדולות באמת, 82 רגל, יש צוות מקצועי, ומהם אני לא מוטרד. הרוח והמים עושים קר, אני מתחיל לרעוד ויורד לתא השינה. ועכשיו בוקר נעים, רוח קלילה כ 7- קשר מה שמספיק לסירה שלנו להפיק 5 קשר. כאמור חוסכים בדלק. וחוץ מזה מי ממהר. זהו להבוקר. נחמד.