יום שלישי. 11.4.17 גלפגוס.

אתמול היה ליל הסדר.

קדמו לו כמובן הכנות רבות.

למשל, דינה ואני הלכנו לקנות ירקות. אני בתור הסבל.

שוק הירקות פה מאד עלוב. נראה שמגדלים כאן ירקות בחלקות משפחתיות קטנות         והתוצאה בהתאם. מצאנו, סחבתי, והכול בא על מקומו בשלום.

לפנות ערב הייתה לנו דרמה קטנה לצפות בה. אחת מהאוניות הגדולות, המשמשות        לתיירים, זרקה עוגן בין הסירות של ה"צי" שלנו והתברברה עם העוגן.

כאשר הוא החליט לזוז מפרשית אחת, מכוחותינו, בבעלות תורכית, עמדה בדרכו.

 התורכי במקום לזוז מהדרך, דהיינו להרים את העוגן שלו ולזוז, התחיל לת מרן משהו, ועד שהספינה הגדולה עמדה לו מעל לראש,  לא הבין מה עליו לעשות.

בסוף הוא הבין. הרים עוגן וזז. מסקנה, בים הגודל קובע והגדול תמיד צודק.

לני ניהל סדר  למופת. זה התחיל בשתי הגדות שלני קיבל בפנמה סיטי, מבית דפוס,       בבעלות יהודית, שבדיוק הדפיסו הגדות לפסח.  ההגדות הגיעו בעיברית, עם תרגום       ספרדי.

היו להם אורחים, זוג  הכולל ישראלית, לשעבר ובעלה שהוא מצאצאי המייפלאוור. הבחור סיפר על חציית נהר הדלוואר, נדמה לי בחורף, על ידי וושיגטון, כדי להתחמק מכיתור     בריטי, שכמעט הצליח. מאחר והיה חורף, נהר גדול, כמקובל בארה"ב, חלק מהסירות    טבעו. הסירה של גנרל וושינגטון, הצליחה לא לטבוע מאחר והיו לה חותרים מעולים,      ממשפחתו.

קריאת ההגדה עברה בשלום, אפילו שרנו חד גדיא ואחד מי יודע.  זכרתי רק 12 מי יודע    ומתברר שיש 13. 13 מדיא. עכשיו רק נותר לברר מה זה מדיא.

הבוקר קיבלתי טלפון מאבי וזה היה נחמד מאד.

אירוע נוסף נחמד היה אתמול עם מד המהירות וכיוון הרוח שלנו.

כיוון הרוח אינו עובד. לא מראה. אבל מראה מהירות.

איש האחזקה של "הצי", גווין היה. הועלה על ידי לני לראש התורן, הכול בלחיצות כפתורים כמובן, חזר עם אבחנה. המגעים שרופים.

צריך מכשיר חדש. מסתבר שלאחד הידידים של לני בצי יש כזה. קיבלנו אותו בהשאלה    והיום גווין יבוא להתקין. יש גם רעיון שלני יעלה להחליף אבל הסברתי לו שאני מעדיף    לעלות ושהוא יהיה אחראי על התוצאה . נראה. כרגע הוא רוצה להלות למעלה ואני ממש ממש לא מתלהב מזה.

זהו לבינתיים.

אתמול גם תדלקנו.

מגיע מונית ים, עם 6 מיכלים גדולים, כ-60 ליטר כול אחד, הבחור מפעיל גנרטור קטן, שמפעיל משאבה גדולה והכול עובד, די בנס. מיכלי התדלוק נשארים על הטקסי מים.

 דלק עולה בעיר 1.5 דולר לגלון. ובסירה בשיטה הנ"ל, 3.5 דולר. מעניין

האי סימור

יום שני ה-10 לחודש.

אתמול היה יום טוב. גם האחרים היו טובים אבל אתמול הצליח במיוחד.

לקחנו טיול לאי סיימור, אי קטן קרוב מאד לאי בו אנו נמצאים.

הפעם הטיול כלל נסיעה באוטובוס, חצינו את האי, עניין של 50 דקות כולל טיפוס על ההר וירידה ממנו.

הגענו לקצה של האי, עלינו על סירת טיולים, זה קורה בשני שלבים, קודם ירידה לדינגי של 8 אנשים ועליה לסירה של כ-20 איש. סירת מנוע גדולה יחסית, 30 רגל, שני מנועי ינמאר 200 כ"ס  כ"א. הגענו לאי, וכמובן טיול קצר לראות "בוביס" עם רגלים כחולות, ופריגטות שזה ציפור יפה מאד עם זנב ארוך וטיפוס ממש מגעיל. הפירטות חיות משוד.

הן לא נכנסות למים, הבוביס, כן, ולכן הפריגטות מתנפלות על המזון שהבוביס מוציאות מהים. לפי כמות הפריגטות, הם ממש חיות יפה מהשוד הזה.

ראינו גם גוזלים של בוביס. גם לאלה יש מנהגים.

דוגרים על 2-3 ביצים, יוצאים 2-3 גוזלים, ואחד מהם, משתלט על האוכל שמביאים ההורים, וגורם לאחיו לגווע ברעב. זה הטבע. לא מוצא חן בעיניי.

אחרי הטיול הקצר, תודה לאל, באי, הקטן, ושוב תודות, חזרנו לסירה. נסיעה קצרה לחוף רחצה, הרבה חול, ראות אפס, הצטננו וחזרנו לאוטובוס.

על האי הם הלכו לראות פלמינגו, ויתרתי. נשארתי במים ופתחתח בשיחה על איש בגילי כזה, חטייאר, ומתברר ...

האיש מדבר פולנית. נשוי ליהודייה, עזבו בשנת 1974 את פולין, בזכות החופשה שניתנה ליהודים, והיגרו לקליפורניה.

קשקשנו. הבחור התפעל מהאנגלית שלי, ביג דייל, ואני לא התפעלתי מהאנגלית שלו. מבטא פולני חזק.

לשאלתו למה לא נשארנו בקליפורניה, עניתי לו שאני ציוני ויהודים צריכים לגור בארץ. זה פחות או יותר סגר את השיחה.

בערב  יצאנו לעיר.

שרון ולני הוזמנו על ידי החבר החדש שלהם, זה עם הסירה של 132 רגל, ושמחו לשמוע שאנחנו לא מצטרפים.

היום ערב פסח. יהיו להם אורחים בסירה, זוג הכולל ישראלית אחת, לשעבר ובעלה הגוי, מצאצאי המייפלאוור. יש כוונה לעשת סדר כהלכתו, ויש לי הרגשה שאני לא אעמוד בזה. נראה.

מבחינתי, די כיסינו את הנושא, כאן.

האיים האלו מיועדים למיליונרים שבאים לכאן ומתחרים במי יוציא יותר כסף. למשל, ליווי של מדריך צלילה או מומחה לטבע, עולה 1,000 ליום.

למרות זאת מצליחים להגיע לכאן גם טיילים בטיסות רגילות, שלוקחים טיולי יום קצרים של 150-200 דולר ליום.

טיול היום כולל נסיעה במנועית, טיול יבשתי בו רואים ציפורים, איגואנות, כלבי ים ושאר ירקות, הטיול בדרך כלל מתיש, חם פה מאד. ארוחת צהרים קלה, שחיה באיזה חוף רחצה, מה שמאד מרענן, וחזרה למקום היציאה.

למצטרפים לסיורי הספינות, סדר היום דומה אבל חוזרים לישון באוניה.

אוניות הקרוזים הגדולות לא מגיעות לכאן. התנפלות של 2000-3000 איש על אי כאן לא הייתה עוברת בשלום, לכלבי הים והציפורים.

שלא תחשבו שאני נגטיבי, רק לא מתלהב יותר מידיי מה"טבע" שודדים ורוצחי גוזלים.

אני מאד מתרשם מהאנשים, נחמדים מאד, מדברים ספרדית שוטפת, וחושבים שגם אני, ואני לא.

האיים בנויים סביב שימור הטבע ותיקון כול הנזקים שנעשו כאן בעבר.

למשל, ייבאו לכאן חזירים. זה לא עזר לאקולוגיה כאן ולכן חיסלו אותם. אין היום חזירים באי. (חוץ מאלו המבקרים כאן בטיולים).

הצבים הגדולים שכמעט נכחדו, קופסאות השימורים הראשונות על אוניות, מגדלים אותם היום בחוות מיוחדות ומחזירים אותם לטבע.

המבנים שלהם, מרכזי הדרווין למינהם, יפים, מרשימים, אינם בתשלום ומענינים.

בחלקם יש אפילו מיזוג אוויר.

לסיכום נחמד, אבל מיצינו.

מקווה ליותר מפולינזיה הצרפתית, אם נגיע לשם.

היום  יהיה תדלוק, חסר לנו כ-400 ליטר בהם השתמשנו בדרך לכאן מפנמה.

השיטה כאן פרימיטיבית להפליא.

ממלאים מיכלים בתחנת דלק, ב1.5 דולר לגלון, שזה בערך 4 ליטר, ומביאים לסירה, הסוכן המקומי, כאן זה כבר עולה 2.5 דולר לגלון.

המילוי, על ידי הבעלים. יש תחנת תדלוק לסירות גדולות, יעני, מגה יכטות, שממלאות דלק בטונות. אבל זה כרוך בהמון אישורים, והמון בירוקרטיה. לא מיועד עבורנו.

נראה.

פריגטה מחזר אחרי הנקבה, ניפח את הבלון האדום, הכין קן ומחכה שהיא תסכים

בובי כחול רגלים ושני אפרוחים מתחתיה

איגואנה ימית

סנטה קרוז - המשך

יום שישי. ה-7 לחודש, כנראה.

הלכנו הבוקר למרכז דרווין. מקום מאד יפה עם הליכה , לשם, ארוכה. עמדנו בזה. החום לא הועיל והלחות גם לא. המקום יפה.  

במקום קיים מבנה – מוזיאון, ממוזג, עם סרט הסברה בחדר עוד יותר ממוזג.

וזה היה חידוש מרענן.

פגשנו שוודי לבנוני, נשוי ליהודיה שוודית והיה מעניין.

שרדנו עד הצהרים, וחזרנו במונית כול נסיעה כאן היא דולר לאדם..

לא שווה ללכת ברגל. לא חוסכים כלום.

אחרי קניות ושנת אחר צהרים, מצווה, יצאנו לעיר.

הלכנו, הלכנו  ובסוף התישבנו לאכול גלידה.

בא  ישק, כן, ישק, לא יצק, עם בתו הרופאה. שאלתי אותו מה עשו הוריו במלחמה וקיבלתי סיפור.

וכאן מתחיל הסיפור:

אביו היה   יליד אזור גדנסק,  והיה בן 14 לקראת סוף המלחמה, נחשב לגרמני וגוייס לוורמכט.

הילד נשלח לנורווגיה שהייתה בכיבוש גרמני. האוניה הוטבעה בדרך  ורוב הנוסעים טבעו. אביו  של ישק, ניצל. (מת על השם) הילד הופקד לשמור על גשר בנורוגיה.

הנורווגים כמו הצרפתים, התחילו להיות גיבורים לקראת סוף המלחמה ותכננו לפוצץ את הגשר שעליו שמר אבא של ישק.

אחד הנורווגים, ריחם על האבא  של ישק. ואמר לילד. להתרחק.  הילד התרחק הגשר פוצץ ואבא של ישק חזר לקראקוב, שם פגש את  האמא של ישק.

האמא עברה את המלחמה בקרקוב. יום אחד נגשה אליה אישה יהודייה, נתנה לה שני ילדים קטנים וכתובת על פיסת נייר ובקשה ממנה להעביר את הילדים לכתובה הכתובה בפתק.

האמא עשתה תספורת "פולנית" לילדים, העבירה אותם לכתובת  שנמסרה לה, הדלת נפתחה, הילדים ונכנסו. וזה לא סוף הסיפור.

אחד הילדים איתר את אימו של ישק, (מת על השם), איתר אותה לאחר המלחמה והזמין אותה אליו לישראל.

התרגשתי. בקשתי ממנו, כן, מישק, רשות לפרסם את זה כאן והוא נתן את הסכמתו.

וחוץ מזה כול בסדר.

צבים, ציפורים, כלבי ים, (מסריחים) והכול טוב.

היום שבת.

קמנו מוקדם, החום כאן מעיק, והלכנו 3 ק"מ בשמורת טבע יפה מאד לחוף יפה מאד.

היה חם מאד.

חזרנו לקיום מצווה.

עכשיו מעונן, שזה טוב, לא חם, עם הענננים באה רוח ונעים.

לני ושרון בטיול שלהם.

מחר אנחנו לטיול של יום ואחר כך נראה.

די תפסתי את העקרון של גלפגוס. ויש גבול לכמה אני יכול להתלהב מציפורים ואיגואנות.

אני מאד מתפעל מהאנשים הנחמדים כאן, ומעצם הרעיון שהם מנסים לתקן את ה"האונס" האקולוגי שהאיים עברו כאן.

מסתבר, בין היתר שאם  הופכים צב ענק על הגב, הוא לא הולך יותר לשום מקום, חי עוד כשנה במצבו ההפוך, ויכול לשמש למאכל. הספינות שהגיעו לכאן השתשמשו בקופסאות שימורים החיות האלו עד שכמעט חיסלו את אוכלוסית הצבים כאן.

עכשיו יש להם חוות לגידול הצבים האלו והחזרת האוכלוסיה לטבע.

מרשים. בונוס נוסף. אני נחשב כאן למקומי ואין ברירה, אני מדבר ספרדית.

פוקו (מעט). 

סנטה קרוז

יום שישי ה-7 לאפריל.

אתמול חגגנו יום הולדת לשרון, במסעדה נחמדה.

מסמר הערב היה גיימס.

החוק בים, " תמיד יש יותר גדול" עובד.

אנשי האוייסטר עם הסירות הקטנות שלהם של 54 רגל ו-62 רגל, עמדו נפעמים מול הסירה של גיימס. "רק", 132 רגל. והבחור נחמד.

הבחור מהונלולו. בן 50 ועשה המון כסף בהיי טק. לזכותו יאמר, הוא מוציא אותו בחופשיות רבה.

הצוות 7 איש. מדריך טבע 1,000 דולר ליום.

הבחור מלא קסם ונחמד מאד.  ישב עם אנשי אוייסטר והעביר טיפים.

פגשנו גם את גוז'ף וויקי. ערבי מרוני מלבנון. נחמד, חכם.

חוץ מזה, עיירה נחמדה. האנשים ממשיכים להיות נחמדים.

אני התחברתי לסיד הריסון, עולה חדש לוירגינייה. אבותיו הגיעו לארה"ב ב-1672 ואחד מאבותיו, נלחם במלחמת האזרחים, לצד הדרומיים. נקבר במדיי הקונפדרציה.

הבחור שמרן, בסגנון, "שימותו העניים", או בשפה יותר מעודנת ובהתאמה לגלפגוס, שישרדו החזקים. אבל, איש אינטיליגנטי, מבטא דרומי, אבל עדיין ניתן להבנה.

קיבלתי ממנו את התואר סוציאליסט, הוא לא מכיר את התואר שמאלן, ואנחנו מסתדרים נהדר. יש בינינו כימיה.

היום לני ושרון יוצאים לסיור של 4 ימים באיים הקרובים ואנחנו נהייה לבד בסירה.

קיבלתי הוראות הפעלה, של הגנרטור, עברתי בחינה ויש לי הסמכה להפעלת גנרטור.

אנחנו נטייל לבד באי כאן ונראה.

אם אנחנו עוסקים באמריקאים ותיקים, הישראלית שב"צי", נשואה לאמריקאי,  כמובן נשואים שניים, שאבותין באים ממסצוסט, והם הגיעו במייפלאוור.  לבחור קוראים תום ומעניין אם הוא יקרא לסיד עולה חדש.

אני עוד צריך לדבר עם גוז'ף המרוני. הוא סיפר לי שאחיו מועסק על ידי ראש ממשלת לבנון בתפקיד כלכלי בכיר. נראה לי חומר אידאלי לגיוס למוסד.

הנסיון האחרון שלי היה עם ג'פרי, עובד או"ם שעובד בכול ארצות ערב. הצעתי לו, אבל נראה לי שלא היה מעוניין.

הלילה היה חם, ולפי ההתחלה של היום, לא יהיה קר יותר.

זהו לבינתיים. נדווח בהמשך.

ום רביעי האי ספניולה

יום שלישי

היה יום מעניין אתמול. לקחנו מונית עם נהג דובר אנגלית שוטפת. השוטפת שלו כולל בערך 50 מילים. הסתדרנו, הספרדית שלי משתפרת, ביחוד תנועות הידים.

נסענו לתוך היבשה. כבישים נהדרים, הנהגים נוסעים בניחותה. הגענו להר גבוה, לוע כבוי של הר געש מלא במים. אגם. נאלצתי לעבור מבחן לב וסיבולת ריאה בטיפוס על הר הגעש, כבוי, כן, שבלועו אגם.

בערך אלף מדרגות.

הגענו. לא להאמין לא היה קשה מידיי.

מראה יפה. משם לחוות צבים. בסדר. לאחר הטבח הגדול בצבים שעשו כאן בעבר, מנסים להחזיר את האוכלוסיה שלהם למימדיהם הטבעיים.

טוב, צבים. הרבה אקשן, רצים קילומטר לשבוע.

משם לחוף ים, עוד פעם הליכה של 656 מטר, היה כתוב, וים מלא אצות. מזל שהבאנו שנורקלים, כי לא רואים כלום.

החוף היה יפה, עם זבובים מחיזבללה. ברחנו משם.

חזרנו.

המקום בסך בכול עני.

עצרנו בשוק ירקות, אני הלכתי לחפש סיגריות והציעו לי לקניה סיגריה אחת. ויתרתי. כאן מוכרים זאת אחת אחת.

אבל, פגשנו שתי משפחות אמריקאיות, אחת עם 11 ילדים, שלה 7 ושלו 4, נישואים שניים לשניהם. חברה צעירים, יחסית לנו כולם צעירים היום. מכירים את מיקי ברזם, ובקשו למסור לו דש. מסרתי בג’י מייל.

והגענו למסמר היום.

הוזמנו לסירה אחרת, אבוי, יותר גדולה משלנו, 575 של זוג אנגלי, עם הבן בתור סקייפר מקצועי וצוות של 2.

האישה נחמדה. האיש צנון.

הדליקו אורות מים וכלבי הים הגיעו לתפוס את הדגים שהאור הביא  והצעירים ירדו למים לשחות עם כלבי הים.

גור אריה ים יונק

הנקניקים המסריחים הכבדים האלה, ביבשה, נהיו למטוסי קמיקזה בים. היה מדהים.

אתמול, נסענו לטיול לאספניולה (האי הותיק ביותר בקבוצת איי הגלופגוס) שוב מסע עם סירה, אבל סירה נוחה יותר וים שקט יותר. ראינו הרבה ציפורים.

הטיול כלל מסע השרדות של שעתיים, ללא  מספיק מים, והספקנו לחזור לפני מכת החום שכמעט הגיעה.

האלבטוס הבודד שהגיע לקינון

איגואנה ימית

השרות בסירה היה נהדר. הרבה שתייה וכיבודים אבל במקום בו זה היה נחוץ, נאדה. זה בספרדית כמובן.

קדמה לכך צלילת – שחיית שנורקלים, וראינו דגים. כמו בים סוף רק פחות.

חזרנו.

יוסי מגזים. היה יום מאד מענין אתמול. היה לנו מדריך, שממש דובר אנגלית הוא הסביר כך מה ששאלנו אותו. פרטים מאד מענינים של ידענו.

בשנורקליג, יוסי צודק, הים האדום הרבה יותר עשיר בדגים ובאלמוגים. ההליכה היתה ארוכה מדי בשל החום הרב של הצהרים (הרבה יותר חם פה, השמש ממש שורפת). אבל ראינו איגואנות ימיות, גן ילדים של אריות ים, האלבטרוס הראשון שהגיע לתקופת הקינון וציפורים נוספות. ליוסי זה היה יותר מדי, במיוחד שאסרו לעשן על האי , וגם על הסירה. הוא לא עישן כל היום. שרד.

 בקושי בקושי. (י.ק.).

הנגענו לסנטה קרוז. היום ה=6 לחודש.

היום, התעוררנו ב-0300 והפלגנו לכאן. הגענו. בכניסה בחרנו בדרך הקצרה ועלינו קלות על שרטון. נסיגה קלה וחזרנו לנתיב המסומן. קורה. אנחנו  בחום היום והדבר הנכון לעשות הוא לנוח. אחר הצהרים נרד לאי.

נחמד.

4/4/17 סאן קריסטובל

יום שלישי ה-4 לאפריל.

 אתמול ביקרנו במרכז התרבות המקומי.

מקום ביקור יפה מאד, ללא איש ששומר, קראנו את ההיסטוריה של האיים, מאד מעניין.

לא ברור לי למה האמריקאים לא השתלטו על האיים  אחרי מלחמת העולם השניה, היה להם בסיס כאן באחד האיים.

נשאל את סיד.

מסתבר שזה סיד מספר 3 או 4, ובנו הוא סיד מספר 4 או 5. מין מנהג אמריקאי כזה.

אני מתעקש להזמין עוף בארוחות, ומתאכזב כול פעם מחדש. זהו, נעבור לדגים.

יצאנו אתמול לארוחת ערב במסעדה מומלצת ששורפת עוף כמו כולם, כולל יוון.

אבל, ישב איתנו לשולחן מתיו, בחור צעיר אנגלי, 2 מטר בסך הכול, היה באפגניסטן בשתי תקופות שירות, היה מרתק לשמוע אותו מתאר את הנסיון שלו. כול זה באנגלית אוקספורדית, עם הרבה הומור.

הבחור קיבל חינוך באחד מבתי הספר התיכוניים שבו מלמדים לטינית.

היום ניסע במונית לכמה חופים באזור, ומחר בסירה מקומית לאיספניולה, .

עולם שלישי. המון חנויות, חלקן בגודל של קיוסק,

 ואחר כך לסנטה קרוז.

האנשים כאן נחמדים באופן מיוחד, נמוכים יחסית, מה שתורם רבות לאגו שלי, עד שישבנו לארוחת ערב עם מתיו, כאמור שני מטר.

מה שהרשים אותי  במיוחד בביקור במרכז התרבות הזה הוא הנסיון לאזן בין שמירה על הטבע, והתקיימות של האוכלוסיה במקום. כול מה שיש להם זה תיירות. מצד שני, יותר מידי תירות והם בצרות. איזון עדין הנעשה על ידיד המחירים. גבוהים.

זהו לבינתיים. הלילה ירד גשם שוטף מאד, והסירה נקיייה. למופת.

גלפוגוס 3.4.17

ה
גלפגוס האי סאן קריסטובל. יום שני, אולי ה-3 לאפריל.

כתבתי רבות במעבד התמלילים שלי ודינה עבדה בפרך כדי להעביר לפחות חלק מזה.

נתחיל מהפלגה.

ללא אירועים מיוחדים, למעט חצינו קו המשווה.

תחפושות מדוזה לכבוד נפטון בחציית קו המשווה

לני הצליח לארגן מפגש ל 4 סירות על הקו, מסומן במים בלבן, ושחינו אחד את השני ולהיפך. היו תחפושות, דינה גזרה שקית אשפה כחולה לפסים, לבנו אותן על המותנים והכתפיים, ואמרו לי שאנחנו מדוזות. שיהיה.

חוץ מזה הייתה הפלגת פרפר, מה שהם קוראים  כנף לכנף, באנגלית, אבל השם שלנו, פרפר, יותר יפה.

הגענו, בבוקר, על פי המתוכנן, האי נמצא כמעלה אחת דרומית לקוו המשווה.

סידורי הכניסה פה היו קלים יחסית, באו רק 6 איש ואישה, שתו קולה, אכלו עוגה, החרימו מנגו אחד והכול טוב.

זה היה שלשום.

אתמול לקחנו סיור עם סירת מנוע מהירה, 20-25 קשר, סביב האי.

קיקר רוק מבעד לסלע המכשפה

התחיל עם צלילה בקיקר רוק, סלע אדיר באמצע הים, ירדנו למים, די גבוהים, אני עם המשקפת החדשה משוכללת שלי, ונתקעתי איתה. חזרה מהירה לסירה,  והחלפתי לשנורקל רגיל.

דג הטונה שדגו

דינה המשיכה לשחות, היא שחינית הרבה יותר טובה ממני, טוב לא חוכמה, היא לא מעשנת, שחתה דרך קניון יפה בין הסלעים, ואני הצטרפתי בצד השני. דגים סיפורים, מים לא כך כך צלולים, אבל יפה. כולו דגים.

יוסי לא מספר, ששחיתי עם כרישים, ושתי אריות ים, נראה היה כאילו אחד תינוק שיונק מהאמא. מכיוון שהיה מעונן מאד, וגלי, הראות לא היתה טובה כל כך

לצערי לא צילמתי.

.

המשכנו לחוף, יפה ואחר כך לדיג.

פרנסיס, הסקיפר שלנו, דייג מדופלם, איתר נחיל טונות, הצוות שלו, טדי, עמד על החרטום, זרק חכה בקשת, וגלגל מהר חזרה. ויש דגים. התחיל בשני דגים של 6 ק"ג כול אחד, ואחר כך, דג של 20 ק"ג. בחיי.

אחרי 3 דגים, ועוד נסיון אחד כושל, התחלנו לחזור.

הים, עלה. גשם, בלגן.

נסיעה של שעתיים במקום שעה, כולה "תענוג", צרוף.

פרנסיס נאלץ להאיט ל-15 קשר.

לא נהנינו, בחזרה בלבד. אבל היום בבוקר זה כבר נשכח.

פרנסיס מרוויח 80  דולר ליום כזה, מועסק על בסיס יומי, רק כאשר יש עבודה, וחי בשכירות עם חברתו באי.

השארנו לו תשר יפה וקיבלנו דג של 5 ק"ג.

לני הכין מזה בשר חי טבול בסוייה ווואסבי, וזה היה טוב. הפתעה. אכלתי קצת.

בסיור סביב האי פגשנו אמריקאי הוא עובד או"ם במחלקה לעידוד תעסוקה,  מציאת מקורות תעסוקה ומיזמים לאוכלוסיה מקומית, והוא ביקר בסוריה, אירן, פקיסטן, אתיופיה ועוד. איש מעניין. הצעתי לו לעבוד עבור המוסד. אמר שישקול את זה.

הגיע עם אשתו, מדגם שמרטף, מהרפובליקה הדומיניקנית, צעירה ממנו, נחמדה, עונה רק שמדברים אליה. בקיצור מודל מוצלח.

זהו לבינתיים. יצאנו אתמול לארוחת ערב לאחר שישנתי והתאוששתי מהטיול של אתמול. היה נחמד. אני בטוח שלא מעניין אתכם מה אכלנו אתמול, (פיצה), פגשנו עוד זוג אמריקאי מהמשט, היא ישראלית לשעבר דוברת הרבה שפות, גם ספרדית, והוא מצאצאי המייפלאוור. 1620, בגיעו למסצוסטס.. זה שבה את ליבי, למרות, לזכותו יאמר, הוא לא עשה מזה עניין.

יש כאן שירות מוניות מים יוצא מהכלל. דולר לראש לנסיעה.

קיימת כאן חרדה, מוצדקת, מעלית כלבי ים על הדינג'י, זו חיה עצלנית, מסריחה ומלאה שערות.

ולכן, לא מורידים דינג'י למים ומזעיקים טקסי מים בערוץ 14. עובד נהדר.