כרגיל, אתחיל מהסוף.
אתמול נסענו כ-600 קילומטר
כדי לראות כמה מנזרים תלויים באוויר.
היה שווה.
למזלנו היוונים לא ידעו בדיוק להגיד לנו איזה מרחק מהמרינה שלנו,
נמצאים מנזרים אלוף משהו כמו 170 ק"מ אמרו לנו, מה שנכון אבל בקו ישר במעוף הציפור.
הציפור במקרה שלנו נסעה בדרכים עקלקלות בהרים וזה היה יותר כמו 300
ק"מ בכל כיוון.
את ה"ציפור" גנבתי מסיפור על אמריקאי שנתקע בניו מכסיקו ללא
דלק. הוא לקח גריקן והתחיל ללכת. בדרך פגש אינדיאני. שאל אותו מה המרחק לתחנת הדלק
הקרובה ונענה, כשעתיים במעוף הציפור. האמריקאי שלא ממש הבין את התשובה שאל אותו "וכמה זמן ייקח אם הציפור המחורבנת הולכת
ברגל וסוחבת גריקן ריק".
בכל מקרה היה שווה והמנזרים על ההרים המיוחדים האלו הם מחזה מרשים
ביותר.
שכרנו רכש מאולגה, ילדה נחמדה ביותר, סוכנות אוויס, קנינו עוד יום
קודם מפה של החלק ביון בו אנו נמצאים ויצאנו די מוקדם לדרך.
המפה היוונית היא משהו גדול מפורט, עשוי מניר חד פעמי, אחרי שימוש של
יום המפה עם המון קרעים, בגלל הניר הגרוע, אבל הסתדרנו. כמעט.
האדמירלית הנווטת טעתה באיזה מקום בפניה, ובמשך השעתיים הקרובות
בנסיעה, מרטה את שערותיה. טעיתי, וחבל ואני מצטערת וכו'.
הגענו אחרי נסיעה של 303 ק"מ.
נסיעה די מעייפת, הרים ופיתולים.
הסתובבנו בין המנזרים, מאד מיוחד ומרשים כבר אמרתי, נכנסנו לאחד, זה
בלי המדרגות הרבות לטיפוס, יש להם סידור כיסוי רגלים, לנשים, רוצים שנשים עם
מכנסים ילבשו חצאית ארוכה שהם מספקים שם, מזכיר משהו מה"חברה" בארץ.
דינה טיפסה לאחד אחר, אני שמרתי על האוטו,
ראינו המון איקונות, הרבה ישו, בעיקר על הצלב, סדיסטים הנוצרים,
אוהבים לצייר בן אדם סובל, וחזרנו.
הסתכלתי על מד המרחק, כדי למדוד בכמה דינה טעתה. (תחמושת לעתיד).
חזרנו, נסיעה ארוכה שוב עם כמה עצירות בדרך.
הגענו בחשכה, עייפים. הפעם ללא כל טעויות. המרחק, 286 ק"מ. בגלל
פחות מ-20 ק"מ, דינה כעסה על עצמה יותר משעתיים. (שלא לדבר על השערות שהלכו
לאיבוד).
כבר מזמן לא נהגתי כ-600 ק"מ ביום אחד. וללא שנת צהרים.
הגענו, אני נרדמתי אחרי רבע שעה.
הפור הנ"ל מזכיר לי שני משפטים החביבים עלי.
הראשון,
אל תמעיט בערך עצמך. אחרים ישמחו לעשות זאת עבורך. זה בקשר
ל"טעות" של דינה שלמעשה לא הייתה טעות כלל.
השני, של רוני,
אם לא ננסה איך נדע.
ניסינו להגיע למטאורה. לולא ידענו את המרחק, בוודאי היינו מוותרים.
טוב שניסינו, טוב שלא ידענו מראש. היה שווה.
אז כשיו אתם תוהים מה עם המרגל.
אתמול שהגענו לרציף עזר לנו להיקשר אנגלי ג'ינג'י שנראה בכושר טוב.
הזמנתי אותו לבירה, כמובן אבל אמר לי שהוא מתארגן לצאת עם אשתו לחגוג את יום
הולדתה ה-72. הוא בעצמו בן 74.
נראה טוב לגילו ושמחתי לראות שעוד יש לנו עתיד. (אולי).
הארווי ואשתו גיין, היו סביב העולם, בסירתם, משהו מאד מרשים כ-50 רגל,
סירה אמריקאית שנבנתה בפלורידה.
בנעוריו היה בצבא הבריטי, והיה מוצב בקפריסין כנראה במודיעין אוויר
שלהם. תפקידו היה פענוח תצלומי אוויר שנעשו בעיקר מעל לתימן שם חיפשו את פריסת
טילי סאם שהתימנים קיבלו מחברינו הרוסים.
כשהשתחרר היה לעיתונאי ברויטרס וטייל בעולם.
בשלב מסוים פרש, פתח סוכנות ידיעות משלו וסייר בעולם. היית מרגל,
שאלתי אותו בנימוס האופיני לי, כן באה התשובה.
הם השלימו את הקפת העולם שלהם ב 2006
כאשר עלו מהאוקיינוס ההודי דרך סומלי וסודן, למצרים ומשם לאשקלון בארץ.
בגיבוטי עוד הספיקו להיתקע עם מנוע שנדרש לשיפוץ, שאיזה מכונאי ביצע
עבורם בהצלחה.
היו תקועים שם שבועיים, שניהם לבד, במקום שלדבריהם היה מגעיל במיוחד.
בארץ, הוא שמח ללמוד שהמוסד עדין זוכר אותו לטובה. הם מאד התרשמו
לטובה בארץ כמובן שאחרי הביקור בכל ארצות העולם השליש בדרך, הם שמחו מאד להגיע
לציוויליזציה.
אז זה המרגל.
היום ה-8 לספטמבר, ננוח כאן ממסעות אתמול ונראה.
אנחנו כאמור ב-PREVEZA - ש 38.55 צפון, 20.43 מזרח.
נשאר כאן עוד יום, המרינה נחמדה ריקה וזולה.
יש כאן גרמני אחד עם דגל גרמני גדול וגבוה.
בא לי לריב איתו היום ואשתדל להתאפק נראה. אני רוצה להעיר לו שהדגל
שלו גדול מידי ומונף מעל לגובה הדגל היווני שזה אינו מקובל ונוגד את כללי הנימוס.
אצל הגרמנים האלו שוב, דוייטצלנד דוייטצלנד איבר אלאס.
נראה אם אצליח להתאפק
הכל כשורה אהובותי ואהובי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה