יום רביעי. מרינה בנמל השמח, בוקר ה-25 לאפריל.
מרינה גדולה יחסית צמודה לשכונה קטנה, עם סידור מיוחד. לכל בית יש מקום עגינה צמוד אליו לסירה.
יש עוד כמה בתים למכירה. נראה.
ההגעה לכאן הייתה כיפית. הרוח נשבה כל הזמן בכיוון הנכון. עשינו את כל הדרך, למעט הכניסה והיציאה , על מפרשי.
הכניסה היא דבר אחר.
יש תעלה מסומנת פחות או יותר אבל העומק בה מגיע ל2.5 - 3 מטר. מעניין.
נכנסנו כמו דרבנים, לאט ובזהירות.
התחנה הראשונה היא משרדי הכניסה.
הראינו להם את היתר השייט הישראלי. התחלנו ב"מסורת" הזו באיים הצרפתיים, לאחר שהזהירו אותנו שהם לא מקבלים רישומי סירה של מדינות ארה"ב. לא ברור לי מה ולמה אבל ליתר ביטחן נתנו להם להתמודד עם היתר השייט הישראלי. עובד.
כאן באנטיגואה עובד גם.
עברנו למשרד הסמוך, אחרי המכס יש הגירה. מתברר שצריך ויזה לאנטיגואה ואין לנו. אין בעיה הם ירשו לנו להיכנס אבל בפעם הבאה שנבוא שההיתר הישראלי יהיה באנגלית. הבטחנו.
אחרי משרד זה עוברים למנהל הנמל שבמקרה זה זו בחורה צעירה שחותמת וחותמת עם חותמת גומי גדולה. שיהיה.
אחרי הסידורים, הגיע סילווסטר, האיש לא החג, וכיוון אותנו למרינה לרציף העגינה.
העגינה כאן היא כמו באשקלון, בין עמודים.
כל המרינה בעומק של 2 מטר. בשבילנו זה מספיק.
יצאנו לארוחת ערב במיטב המסורת האנגלית - בינונית למדי.
נפלנו שדודים.
היום יוקדש לכביסה, קניות סידורי יציאה ומחר בבוקר מוקדם ככל האפשר נצא ל-נוויס.
אגב, אנחנו בקו רוחב 17 ובקו אורך 61.53. יצאנו מגרנדה בקו רוחב 12. עלינו כ-300 מייל צפונה בתנאים ממש טובים.
בדרך כלל מזהירים שהעליה צפונה היא נגד הרוח ותנאי ההפלגה לא נוחים. עד עכשיו מזלנו איתנו.
זה הכל בינתיים.
הכל כשורה אהובותי ואהובי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה