יום שני ה-20 לחודש.
היום הילדים חוזרים הביתה ונגמרת תקופה מופלאה של 10 ימים.
אתמול הפלגנו מהלגונה הירוקה לאולבייה.
הפלגה של כ-5 שעות. המקום עמוס. כל הדרך יש לנו אוניות, מגות וסירות מפרש. אין בעיה מיוחדת מלבד ה"חובבים" עם סירות המנוע שלהם.
התיאוריה של היא כדלקמן:
המגות הגדולות מושטות על ידי צוות מקצועי. אין מה לפחד מהם. הסירות המנועיות הקטנות, 8-12 מטר, מושטות על ידי חובבים, בעלי הסירות. הם לא בדיוק מכירים את חוקי הדרךף אין להם דרך ארץ חולפים קרוב מידי ובכלל מסוכנים. מהם אני נזהר.
אתמול אחד עבר אותנו, לא נתן זכות קדימה, למרות שבא משמאל, אני כמובן ויתרתי, האטתי ונתתי לו לעבור.
עבר זקן אחד, עם מבט קפוא קדימה, לא מסתכל לצדדים, אני בספק אם ראה אותי בכלל, עם שתי חתיכות בקבינה. אני יודע מילה אחת טובה באיטלקית אבל הוא היה רחוק מידי. (הפנקולו הזה).
הגענו לאולבייה. מכאן הילדים יקחו רכבת לקליירי.
כל היום לא הייתה רוח בכלל אבללקראת 1400, כרגיל, הרוח התרוממה והפכה את העגינה למעניינת.
ניסיתי להיכנס בהילוך לאחור, (רוורס), כדי שתהייה אפשרות להוריד את הסולם.
קדחת. הרוח בשלה, החרטומן החלש שלי לא ממש יעיל ואחרי כמה סיבובים מענינים במרינה, נכנסתי עם החרטום. נקשרנוץ הכל טוב.
את בעיית הירידה דרך החרטום פתרנו עם ארגז מצרכים שהפך למדרגה.
דינה מתאוששת יפה מהכוויות שלה. אני עוד חושב על עונש מתאים לשלימיאליות שלה. נראה.
יצאנו לעיר. מקום יפה. היינו בו בדרך לחצייה לפני שנתיים אבל מי זוכר. זה אכן נראה מוכר אבל....
ארוחת סיום טובה במסעדה מקומית שהתמלאה לגמרי, מיד לאחר שהגענו.
תמר הראתה לנו שהיא הבת של אמא שלה ושפכה כוס בירה, בעיקר על קובי.
עופר קיבל במתנה מכונית נשטרה, פיצוי על המכוניות שזרק לים והוא מפסוט.
הילדות, צמידים.
בדרך חזרה מופיע לנו להטוטן רחוב, מספר בדיחות נפלאות באיטלקית שוטפת. בטח היינו נהנים אם היינו מבינים.
עופר עדיין רוצה לבקר בלונה פארק אבל היות והשעה 2300 אביו לא מסכים. חוזרים לסירה ולישון. היום הם יוצאים ב-0900 לרכבת שתביא אותם לקליירי ואנחנו נפליג לנאפולי.
אתמול במקרה שמעתי את הטלפון מצלצל וחבר טוב שלי היה על הקו. עניתיץ
.
מסתבר שגדעון גולדשטיין, גם חבר וגם קולגה, וגם שייט, מת כנראה מהתקף לב בסירה שלו במרינה.
אני ממש עצוב. בחור טוב. היו לו בעיות לב לפני כמה שנים והוא עבר ניתוח מעקפים לפני כמה שנים אבל מאז, הבחור רץ והתאמן והיה בכושר שיא. הפלגתי איתו לפני כשבע שנים עד קאש בתורכיה.
זה ממש עצוב ואני מתאבל עליו.
אם יש משהו שהוא משאיר לי כמסר הרי זה שעשיתי נכון שפרשתי מעבודה והתחלתי להפליג.
המינגווי כבר כתב פעם, לעולם אינך יודע למי מצלצלים הפעמונים. אזכור אותו לטובה ובחיבה.
זהו אהובותי ואהובי. הכל כשורה. נעדכן אתכם כאשר תהייה הזדמנות נוספת.
היום הילדים חוזרים הביתה ונגמרת תקופה מופלאה של 10 ימים.
אתמול הפלגנו מהלגונה הירוקה לאולבייה.
הפלגה של כ-5 שעות. המקום עמוס. כל הדרך יש לנו אוניות, מגות וסירות מפרש. אין בעיה מיוחדת מלבד ה"חובבים" עם סירות המנוע שלהם.
התיאוריה של היא כדלקמן:
המגות הגדולות מושטות על ידי צוות מקצועי. אין מה לפחד מהם. הסירות המנועיות הקטנות, 8-12 מטר, מושטות על ידי חובבים, בעלי הסירות. הם לא בדיוק מכירים את חוקי הדרךף אין להם דרך ארץ חולפים קרוב מידי ובכלל מסוכנים. מהם אני נזהר.
אתמול אחד עבר אותנו, לא נתן זכות קדימה, למרות שבא משמאל, אני כמובן ויתרתי, האטתי ונתתי לו לעבור.
עבר זקן אחד, עם מבט קפוא קדימה, לא מסתכל לצדדים, אני בספק אם ראה אותי בכלל, עם שתי חתיכות בקבינה. אני יודע מילה אחת טובה באיטלקית אבל הוא היה רחוק מידי. (הפנקולו הזה).
הגענו לאולבייה. מכאן הילדים יקחו רכבת לקליירי.
כל היום לא הייתה רוח בכלל אבללקראת 1400, כרגיל, הרוח התרוממה והפכה את העגינה למעניינת.
ניסיתי להיכנס בהילוך לאחור, (רוורס), כדי שתהייה אפשרות להוריד את הסולם.
קדחת. הרוח בשלה, החרטומן החלש שלי לא ממש יעיל ואחרי כמה סיבובים מענינים במרינה, נכנסתי עם החרטום. נקשרנוץ הכל טוב.
את בעיית הירידה דרך החרטום פתרנו עם ארגז מצרכים שהפך למדרגה.
דינה מתאוששת יפה מהכוויות שלה. אני עוד חושב על עונש מתאים לשלימיאליות שלה. נראה.
יצאנו לעיר. מקום יפה. היינו בו בדרך לחצייה לפני שנתיים אבל מי זוכר. זה אכן נראה מוכר אבל....
ארוחת סיום טובה במסעדה מקומית שהתמלאה לגמרי, מיד לאחר שהגענו.
תמר הראתה לנו שהיא הבת של אמא שלה ושפכה כוס בירה, בעיקר על קובי.
עופר קיבל במתנה מכונית נשטרה, פיצוי על המכוניות שזרק לים והוא מפסוט.
הילדות, צמידים.
בדרך חזרה מופיע לנו להטוטן רחוב, מספר בדיחות נפלאות באיטלקית שוטפת. בטח היינו נהנים אם היינו מבינים.
עופר עדיין רוצה לבקר בלונה פארק אבל היות והשעה 2300 אביו לא מסכים. חוזרים לסירה ולישון. היום הם יוצאים ב-0900 לרכבת שתביא אותם לקליירי ואנחנו נפליג לנאפולי.
אתמול במקרה שמעתי את הטלפון מצלצל וחבר טוב שלי היה על הקו. עניתיץ
.
מסתבר שגדעון גולדשטיין, גם חבר וגם קולגה, וגם שייט, מת כנראה מהתקף לב בסירה שלו במרינה.
אני ממש עצוב. בחור טוב. היו לו בעיות לב לפני כמה שנים והוא עבר ניתוח מעקפים לפני כמה שנים אבל מאז, הבחור רץ והתאמן והיה בכושר שיא. הפלגתי איתו לפני כשבע שנים עד קאש בתורכיה.
זה ממש עצוב ואני מתאבל עליו.
אם יש משהו שהוא משאיר לי כמסר הרי זה שעשיתי נכון שפרשתי מעבודה והתחלתי להפליג.
המינגווי כבר כתב פעם, לעולם אינך יודע למי מצלצלים הפעמונים. אזכור אותו לטובה ובחיבה.
זהו אהובותי ואהובי. הכל כשורה. נעדכן אתכם כאשר תהייה הזדמנות נוספת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה